עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

לא נמצאו

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

סיפור

 

עיון קצר באגדה

בהמשך לאגדות הקודמות שעוסקות בבעלי חוב ובגביית חובות מובאת בסוגיה הלכה שנחקקה בארץ ישראל. לפי ההלכה אדם שגובה חוב עבור חברו ומקבל את הכסף מהלווה כדי להשיב למלווה, אין הלווה יכול לחזור בו ולבקש מהשליח להשיב לו את כספו. בסיפור שלפנינו מסופר על אירוע דרמטי שמתפתח בין שני שליחים מארץ ישראל המנסים לקיים את ההלכה לבין בני חברייא בבלית המבקשים את כספי פרעון החוב בחזרה.

בסיפור שני חלקים, האחד מתרחש בבבל אליה הגיעו שליחים, חכמים מארץ ישראל, להביא כסף מפרעון מלווה שהיה בידי חברייא, והחלק השני מתרחש בארץ ישראל לאחר חזרת השליחים בנוכחותו של אבי אחד מהם.

חלק ראשון – השליחים והחברייא בבבל

בפתיחת חלק זה נמסר הרקע לסיפור המעשה; רבי דוסתי בנו של רבי ינאי ורבי יוסי בן כיפר יצאו לבבל כדי לגבות חוב כספי מהחבריא, כלומר, מיושבי בית המדרש בבבל. החברייא אנונימית, שכן לא נמסר ולא נרמז באיזה בית המדרש הם לומדים ומיהו רבם.

העלילה מסתבכת משום שיצאה לשון הרע על השליחים; התברר ללווים כי השליחים אינם מקבלים אחריות על כספי הפירעון שהופקדו בידיהם. הלווים שפרעו את חובם חוששים שמא הכסף לא יגיע ליעדו, ואולי הם ייאלצו לשלם שוב, ולכן דרשו מהשליחים כי ישיבו להם את כסף המלווה. סביר כי בבסיס דרישתם של הלווים נוסף על החשש שמא כספם יאבד מצויה אי ידיעת ההלכה שהתקבלה בארץ ישראל, לפיה אין הלווה יכול לחזור בו ולבקש מהשליח להשיב את כסף המלווה.                                                                                                     

בין הלווים לשליחים התפתח דו-שיח שלא פתר את העימות; בעלי החוב אמרו לשליחים כי ברצונם שהשליחות תבוצע באופן ראוי כדי שהכסף יגיע למלווים, והשליחים לא הגיבו בהסכמה או בהשתדלותם אלא אמרו כי הם בבחינת 'שומר חינם', שחייב רק במקרה שיפשע בשמירת הממון.

מן הראוי לציין, כי השליחים לא הזכירו את ההלכה שהתקבלה בארץ ישראל בדבר האיסור להחזיר את כסף פרעון החוב ללווים. אפשר כי הניחו שהחברייא יודעים זאת, או שהסיפור שולב במקום זה אחרי הקביעה שבארץ ישראל 'דזכה לחבריה ... דזכה זכה'.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                  

דו השיח שהגיע למבוי סתום גלש לאלימות; הלווים פנו לרבי דוסתי בן רבי ינאי, והוא השיב להם 'אהן הוא כולא'. כאמור לעיל, אפשר שהציג את כסף פרעון ההלוואה שהיה מצוי בידו והחזיר להם, ואפשר כי הצביע על רבי יוסי בן כיפר, ובכך רמז כל הכסף כולו מצוי בידו. לעומת זאת חברו רבי יוסי בן כיפר סירב להשיב את הכסף, ולכן כפתו אותו והוציאו את הכסף מידיו בחוזקה.

הדרמה בחלקו הראשון של הסיפור התפתחה במהירות משלווה בעת פרעון החוב, ללשון הרע, לחילוקי דעות ולהתנצחות אלימה.

חלק שני – השליחים עומדים בפני רבי ינאי בארץ ישראל

המספר אינו מתאר את דרכם של השליחים חזרה מבבל לארץ ישראל, אינו מוסר על היחסים ביניהם ולא על הרגשתם. מקצת מכל אלה יכול הקורא לדעת מדבריהם לרבי ינאי.

רבי יוסי בן כיפר פנה לרבי ינאי, אביו של רבי דוסתי, בטענה כי אילו בנו היה כמוהו, בני החברייא בבבל לא היו מוציאים מידיהם את כסף ההלוואה. למעשה רבי יוסי בן כיפר אינו מתאר מה עבר עליהם בעימות מול הלווים הבבליים, ועל פניו נראה כי הוא מאשים את רבי דוסתי שלא קיים את ההלכה לפיה אסור לשליח להחזיר את כסף פרעון ההלוואה ללווה או שכועס על כך שהצביע עליו כמחזיק הכסף.

לאור דברי רבי יוסי בן כיפר שאל רבי ינאי את בנו: 'מה עבדת כן', ניתן להבין כי שאל מדוע פעל בניגוד לפסיקתם של חכמי ארץ ישראל, אך אפשר כי שאל מדוע פגע בחברו לשליחות בכך שהצביע עליו.

תשובת בנו רבי דוסתי מציגה את האימה שחש בהיותו בבבל מול הלווים; הוא אמר 'ראיתי אותן בית דין שוה וכובעיהן אמה ומדברין מחציין'. מדבריו מצטיירת תמונה מפחידה:

-          כל חברי בית הדין היו בדיעה אחת, אף לא אחד מהם חלק דרישת החברייא להחזיר את הכסף, ואף לא היה אחד שהזכיר את ההלכה הארצישראלית, משמע, בית הדין לא ראה כל צדק בדברי  השליחים.

-          המראה שלהם היה מאיים כיוון שהם חבשו כובעים גבוהים מאוד. כובעים גבוהים יוצרים הבדל גדול בקומתם של הנוכחים, באופן זה הדיינים או בני החברייא היו גבוהים מאוד לעומת שני השליחים, אפקט שמאיים על הנתבעים.

-          צליל דיבורם היה משונה, כאילו הגיע מהבטן. אם אכן דיברו מבטנם הרי שהמראה מאיים על הנתבע שכן הוא שומע את הנאמר אך הפה של הדובר סגור. נוסף על כך הקול אינו טבעי, הוא שונה ואפשר כי מעובה.

תשובתו של רבי דוסתי משקפת את הפחד המשתק שחש מפני בית הדין בבבל, ומובן מאמירתו 'שמא דוסתי אחר יש לאבא' כי חשש מאוד לחייו.

הסיפור מסתיים בדברי הבן, אין אנו יודעים מה חש רבי ינאי, האם סבר שאין ליהרג על כסף או שמא סבר כי למרות הפחד יש לקיים את קביעת החכמים אפילו עניינה מסחר. כמו כן איננו יודעים מה חשב על התנהגות בנו לעומת התנהגות חברו.

כסיכום ניתן לומר שהאגדה משקפת התנהגויות אנושיות במצבי לחץ, התנהגויות אנושיות בעת ויכוח קשה וענייני. אם הסיפור אכן מתאר את דרכי פסיקה שונות בין ארץ ישראל לבבל, אפשר שיש בדו השיח שבין השליחים והלווים גם השתקפות של כשלים בדרך פסיקת ההלכה בארץ ישראל.

---