עדי נוסח

לא נמצאו.

 

מקבילות

לא נמצאו

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

אנקדוטה

 

עיון קצר באגדה

במשנה[9] נקבע 'המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה, לויה והרי היא כהנת עניה והרי היא עשירה עשירה והרי היא עניה הרי זו מקודשת מפני שלא הטעתו'. הקידושין קיימים כיוון שלא האישה הטעתה את המקדש אלא הוא הטעה את עצמו.

באגדה זו הובאו שני מקרים שעניינם משא ומתן מסחרי, וקביעת המשנה מוסבת גם עליהם. העיסקה מתקיימת כיוון שוודאי הוא כי לא היה ברצון אחד הצדדים להטעות או להערים על חברו.                                                         

המקרה הראשון שאותו הביא רבי אחא בר יעקב בשם רבי אימי אינו אירוע שהתרחש, אלא אירוע אפשרי בתחום המסחר שלפיו קבע רבי אימי הלכה.

ראובן החייב כסף לשמעון, יכול לבקש מלוי שיפרע את חובו. עם העברת החוב מראובן ללוי בנוכחות שלושת המעורבים בעסקה, הופך לוי להיות בעל החוב לשמעון. אם לא תהיה ללוי אפשרות לפרוע את החוב, לא יוכל שמעון לבוא בטענה לראובן.

בעל הסוגיה סייג את הכלל וטען כי הוא תקף רק במקרה 'שלא עשו בערמה', משמע כשלא הייתה כוונת זדון בהעברת החוב מראובן ללוי, אך אם 'עשו בהערמה' חייב ראובן לשלם חובו לשמעון.                          

המקרה השני נועד להדגים העברת חוב בהערמה; סוחרים המחזרים בעיירות כדי למכור את מרכולתם פנו למלמדי מקרא כדי שיגבו את חובם מאחד הקונים שחייב להם חוב כספי. טרם עלה בידם של מלמדי המקרא לגבות את חובם התרושש בעל החוב ולא יכול היה לפרוע את חובו.

מלמדי המקרא פנו, כנראה, לסוחרים כדי לקבל את כספם, והמקרה הובא לדין בפני רבי מנא.  פסיקתו של רבי מנא הייתה שאם החוב קטן ואינו אלא 'פרוטות', אפשר שהסוחרים הטעו בכוונה את מלמדי המקרא, ועליהם להשיב להם את כספם. לפי קביעתם מובן שלדעתם יש ביכולתו של סוחר להשיב חוב קטן, ואם לא עשה זאת מסתמנת כוונת זדון במעשהו. אך אם מדובר בחוב גדול, יש לראות בכך את דרך המסחר הנהוגה שבה ימכרו הסוחרים את מרכולתם וישובו לשלם את חובם.

נמצא כי פסק ההלכה של רבי מנא זהה לדרך פסיקת המשנה הדורשת שלא יהיה מעשה זדון בהעברת החוב. ההלכה משקפת התחשבות בתנאים של מקח וממכר, בהקלה על פרעון חובות, ועם זאת בולטת גם ההבנה שבמסחר ניתן להונות בקלות יתירה, ולכן נקבע הסייג כדי להקל על המלווים לקבל את כספם חזרה.

---