header2

האומר שמועה משם אומרה – אגדה ב

פ"א ה"ז דף סא ע"א עמ' 1155

מקור תרגום
"רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא". רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא
זה ר' זעירא. זה רבי זעירא
דאמ' רבי זעירא. שאמר רבי זעירא
לית אנן חשין על שמועתה דרב ששת אין אנו (צריכים) לחשוש לשמועות של רב ששת
דהוא גברא מפתחא. שהוא אדם עיוור[1]
ואמ' ר' זעירא לר' יסא. ואמר רבי זעירא לרבי יסא
חכם ר' לבר פדייה דאת אמ' שמועתא מן שמיה. הכיר רבי (יסא) לבר פדייה שאתה אומר שמועה משמו
אמ' ליה. אמר לו
רב אדא בר אחוה אמרין משמו. רב אדא בר אחוה אמרן משמו

 

עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

ירושלמי שקלים פ"ב ה"ה דף מז ע"א עמ' 610

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה

 

עיון קצר באגדה

האגדה הקודמת עסקה בצורך של "שלשול שמועה עד משה". האגדה שלפנינו עוסקת באמורא שהקפיד על אמיניות  מקורם של שמועות. אגדה זו עוסקת בדרך המיטבית להעברת השמועה.                                                         

בעל האגדה דרש שלא כפשוטו את הפסוק 'רָב אָדָם יִקְרָא אִישׁ חַסְדּוֹ וְאִישׁ אֱמוּנִים מִי יִמְצָא'  (משלי כ' ו'). הכוונה ב-'רָב אָדָם' היא לאדם גדול וחשוב, שכל איש יקרא ויאמר בשמו דברי תורה ללא בדיקה של דברי החכם. כך נוהגים רוב בני האדם. אך 'אִישׁ אֱמוּנִים', במשמעות של איש אמין, אינו מצטט שמועה מפי חכם עד שהוא מוודא ומאמת את השמועה.                                                              

דוגמה לאיש אמונים הוא רבי זעירא, שאת דרך התייחסותו לשמועות יש ללמוד מדבריו על רב ששת.

רב ששת היה עיוור ומשום שלא ראה את מוסר השמועה הסתפק בזיהוי בעל השמועה משמיעה בלבד. מסיבה זו פקפק רבי זעירא במקור השמועה של רב ששת שמא טעה בזיהוי קולו של בעל השמועה.

דוגמה נוספת להקפדתו של רבי זעירא על מקורה של שמועה מצויה בשאלתו לרבי בא בר זבדא שהביא שמועה בשמו של רבי פדייה. רבי זעירא שאל אותו אם הכיר את רב פדייה ובזכות הכרות זו הביא את השמועה. רבי בא בר זבדא השיב שאת השמועה הביא בשמו של רב אדא בר אחוה שחזקה עליו כי שמע את השמועה מפיו.



[1] סוקולוף, ערך 'מפתח', עמ' 324.