header2

איזוהי הלל הגדולה

פ"ג הי"א (ה"ט בכ"י ליידן) דף סז ע"א עמ' 723 – 724

מקור תרגום
אי-זו היא הלל-הגדולה. אי זו היא הלל הגדולה
ר' פרנך בשם ר' חנינה. רבי פרנך בשם רבי חנינה
"הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו. הודו לאלהי האלהים כי לעולם חסדו
הודו לאדוני האדונים כי לעולם חסדו". הודו לאדוני האדונים כי לעולם חסדו
אמ' ר' יוחנן. ובלבד "שעומדים בבית י'י". אמר רבי יוחנן ובלבד שעומדים בבית י'י
ולמה באילין תרתין פרשתא. ולמה באלו שתי פרשות

ר' זעורא ר' אבהו בשם ר' שמואל בר נחמן.

רבי זעורא רבי אבהו בשם רבי שמואל בר נחמן
מפני שירידת גשמים כלולה בהן. מפני שירידת גשמים כלולה בהן
על דעתיה דר' יוחנן ניחא . על דעתו של רבי יוחנן ניחא
דכת' "מעלה נשיאים מקצה הארץ". שכתוב מעלה נשיאים מקצה הארץ
וכר' חנינה מה. וכרבי חנינה מה
בגין דכת' "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". בגין שכתוב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו
ר' בא ור' סימון תריהון אמרין. הדא דידן. רבי בא ורבי סימון תריהון אמרין הדא דידן
ר' יהושע בן לוי אמ'. הדא דידן. רבי יהושע בן לוי אמר הדא דידן
בר קפרא אמ'. הדא דידן. בר קפרא אמר הדא דידן
בר קפרא כדעתיה. בר קפרא כדעתיה
דתנינן תמן. דתנינן תמן
"מימיה שלכת השלישית לא הגיעה "מימיה של כת השלישית לא הגיעה
ל"אהבתי כי ישמע י'י" מפני שעמה ממועטין".

ל"אהבתי כי ישמע י'י מפני שעמה ממועטין"

תני בר קפרא. זו היא הלל-הגדולה. תני בר קפרא זו היא הלל הגדולה

 

עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

ירושלמי פסחים פ"ה ה"ז דף לב ע"ג עמ' 528

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה ומדרש

 

עיון קצר באגדה

במשנה עליה מוסבת האגדה[1] מסופר כי ירדו גשמים לפני שהתענית התחילה, לכן פנה רבי טרפון לקהל ואמר שיצאו ויעשו יום טוב, ואכן כך עשו. נוסף על כך אמרו בשעת בין הערבים  הַלֵּל הגדול. 

עניינה של האגדה הוא מהו הַלֵּל הגדול;

-        לדעת רבי פרנך בשם רבי חנינה הַלֵּל הגדול זהו מזמור הפותח ב'הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים כִּי לְעֹלָם חַסְדּוֹ' (תהילים קל"ו).עמדתו היא ככתוב בתוספתא: 'איזהו אי זהו הלל הגדול הודו לאלי האלים הודו לאדוני האדונים' וגו'.[2]

-        לדעת רבי יוחנן יש להוסיף להַלֵּל את המזמור הקודם החל מ'שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית יְהֹוָה בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ' (שם קל"ה פס' ב').

בעל הסוגיה שאל מדוע נבחרו שני מזמורים אלו, והביא כתשובה את דברי רבי זעורא רבי אבהו בשם רבי שמואל בר נחמן: 'מפני שירידת גשמים כלולה בהן'.

התשובה הולמת את עמדתו של רבי יוחנן כי במזמור שהוסיף מוזכר גשם: 'מַעֲלֶה נְשִׂאִים מִקְצֵה הָאָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה...'. (קל"ה ז'). לעומת זאת במזמור שהציע רבי פרנך בשם רבי חנינה לא מוזכר גשם, אך הוא מובן מהפסוק 'נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ' (קל"ו כ"ה), הרי ברדת גשמים יש לחם, כפי שכתוב 'וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ' (דברים י"א י"ד).

ניתן להסיק מחלק זה של האגדה כי אחד המזמורים או שניהם הרכיבו את הַלֵּל הגדול, ויתר על כן הוא מיוחד לירידת גשמים לאחר בצורת, כיוון שבשני המזמורים הושם דגש על הקשר שלהם לגשם. אולם בעל האגדה ציין ארבעה חכמים[3] שדחו את המסקנה שלעיל; רבי בא, רבי סימון, רבי יהושע בן לוי ובר קפרא הסבורים כי מדובר ב'הלל דידן', 'הַלֵּל שלנו', היינו, ההלל הידוע והמקובל שכולל את מזמורי תהילים קי"ג – קי"ח.

בנוגע לדעתו של בר קפרא הביא בעל הסוגיה את שהוא דרש על משנה בפסחים.[4] הסיפא של משנה ז': '... מימיה שלכת השלישית לא הגיעה ל'אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע י'י...", כלומר, בזמן הקרבת הפסח של הכת השלישית לא היו מגיעים הלוויים בהלל אפילו לפסוק 'אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע יְהֹוָה אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי' (פסוק ראשון במזמור קט"ז), זאת אומרת שלא היו מספיקים להשלים את ההלל הידוע והמקובל. ועליו שנה בר קפרא: 'זו היא הלל-הגדולה', משמע הלל הגדולה היא תפילת ההלל הידועה והמקובלת שכוללת את שישה מזמורים, תהילים קי"ג – קי"ח.


[1]משנה תענית פ"ג מ"ט: '...אמר להם רבי טרפון צאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב ויצאו ואכלו ושתו ועשו יום טוב ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול'.

[2]תוספתא תעניות (מהד' ליברמן) פ"ב הי"ז עמ' 336.

[3]האגדה ערוכה, ואחד מסממני העריכה הוא ציון חכמים שקדמו לרבי יוחנן: רבי סימון, רבי יהושע בן לוי והתנא בר קפרא, והם כביכול מגיבים לו.

[4]במשנה פסחים פ"ה מ"ה נאמר כי במקדש בהקרבת הפסח נחלק לשלוש כיתות, כשנכנסה כת אחת והעזרה התמלאה, נעלו אותה והקריבו את הפסח. משסיימו הכוהנים את מלאכת השחיטה וזריקת הדם על המזבח, נכנסה הכת השנייה ואחריה השלישית. במשנה ז' מסופר כי בזמן שהכוהנים עסקו במלאכתם היו הלוויים קוראים הַלֵּל, ואם הכוהנים עדיין לא סיימו, היו הלווים חוזרים שנית לקרוא הַלֵּל.