header2

רב אדא בר אהבה – אגדה א

פ"ג הי"א (ה"ט בכ"י ליידן) דף סז ע"א עמ' 723
מקור מקור
רב אדא בר אחווה כד הוה בעי ייחות מיטרא הוה שלח מסאניה. רב אדא בר אחווה כשהיה רוצה (ש)ירד גשם היה חולץ[1] נעלו[2]
כד הוה שלח תריהון כשהיה חולץ שתיהן (שתי הנעליים)
הוה עלמא טייף. היה (ה)עולם צף[3]

 

עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

בבלי ברכות כ ע"א (מקבילה חלקית ובשינויים)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

רבינו חננאל על בבלי תענית כה ע"ב

איגרת רב שרירא גאון כתיבת התלמוד ס' עז

 

סוגה

אנקדוטה

 

עיון קצר באגדה

בעקבות המעשה שעשה רבן יוחנן בן זכאי כדי שירד גשם, הובאה בגמרא אנקדוטה נוספת על הורדת גשם במעשה של רב אדא בר אחווה.

בתעניות ציבור אחרונות על עצירת גשמים נאמר במשנה:[4] "...הצבור אוכלין ושותין מבעוד יום ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת סנדל...". הפעולות הנזכרות אסורות גם ביום הכיפורים וגם על האבל, מכאן שהן פעולות שמבטאות צער רב וחשבון נפש.

מסופר כי רב אדא בר אחווה 'כד הוה בעי ייחות מיטרא הוה שלח מסאניה', היינו כשרצה שירד גשם חלץ סנדל, וסביר כי רב אדא בר אחווה עשה זאת באחת התעניות.[5] הניסוח תמוה, כביכול מדובר ברצונו של החכם ולא בהיותו חלק מהציבור המתענה שמקיים את ההלכה, אך נראה שבעל האגדה בחר בו כדי לתת לו נופך פלאי,[6] הגשם החל לרדת טרם חלץ החכם את סנדלו השני.[7]

בעל האגדה הוסיף: 'כד הוה שלח תריהון הוה עלמא טייף', משמע שהעולם היה צף במים כשהיה[8] חולץ את שני סנדליו. נראה כי זו לשון גוזמה הבאה להגדיל את יכולותיו העל טבעיות רב אדא בר אהבה. [9]

בחליצת הסנדל ביטא רב אדא בר אחווה את צערו על עצירת הגשמים באופן שקבעה ההלכה, וכמוהו עשו שאר בני המקום, אך נראה כי בעל הסוגיה בדרך עיצוב האנקדוטה, היינו, בניסוח זהה למעשהו של רבן יוחנן בן זכאי ובאיזכור ירידת הגשם עם חליצת סנדל אחד בלבד, העמיד את הצלת הציבור בזכות היחיד.[10]

[1]סוקולוף, ערך 'שלח 2#', עמ' 552. סוקולוף מתרגם: to strip off cloths, מכאן שיש לתרגם בהתאם לבגד: הסיר צעיף, פשט לבוש, חלץ נעל וכו'.

[2]סוקולוף, ערך 'מסן', עמ' 320.

[3]סוקולוף, ערך 'טוף', עמ' 221.

[4]משנה תענית פ"א מ"ו: 'ונועלין את המרחצאות עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין עליהם עוד שבע שהן שלש עשרה תעניות על הצבור הרי אלו יתרות על הראשונות שבאלו מתריעין ונועלין את החנויות בשני מטין עם חשיכה ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת'.

[5]בבבלי מצויה מקבילה חלקית ושונה: 'ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא' (ברכות כ ע"א). היא הובאה בהקשר למעלתם של דורות ראשונים שמסרו עצמם על קדושת השם, ולכן היו בזמנם ניסים. הבחירה לייחס לרב יהודה את נס ירידת הגשם תמוהה שכן הוא לא נודע בצדיקות אלא בהיותו שנון וחריף בתורה. בהמשך לאנקדוטה שם מובא סיפור על רב אדא בר אהבה שלא חשש לפגוע באישה כי לבשה שעטנז, ומשהתברר כי היא נוכריה שילם לה פיצוי על הבושה שגרם לה.

[6] ואפשר גם כדי להקביל את המעשה למעשהו של רבן יוחנן בן זכאי. ראו היה אומר לספרו ... פ"ג הי"א (ה"ט בכ"י ליידן) דף סז ע"א עמ' 723

[7] במשנה שאגדה זו נקשרת אליה מסופר על כך שירדו גשמים טרם החלה התענית: '...מעשה שגזרו תענית בלוד וירדו להן גשמים קודם לחצות אמר להן ר' טרפון צאו ואכלו ושתו ועשו י"ט ויצאו ואכלו ושתו ועשו י"ט ובאו בין הערבים וקראו הלל הגדול' (תענית פ"ד מי"א).

[8] נראה לי כי כוונת בעל האגדה ללשון תנאי 'אילו'.