עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

תוספתא מסכת תענית (מהד' ליברמן) פ"ב ה"י עמ' 333

בבלי תענית כב ע"א

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה

 

עיון קצר באגדה

במשנה[1] נקבע כי מתריעין על החרב מפני שהיא מכה מהלכת; הביטוי 'חרב' נאמר בלשון מיטונומית, כלומר, הוא מחליף את הביטוי צבא אויב, ומובן כי יש להתריע על התקרבות צבא אויב למקום. בעת קריאת המשנה הזו נראה שהאסוציאציה הראשונה אשר עולה היא כי לאיזור מתקרב צבא אויב העומד להילחם בבני המקום ולכבוש אותו, לכן יש להתריע על כך.

בעל האגדה פתח במשפט 'לא סוף דבר חרב של מלחמה', כלומר, לא רק האסוציאציה הראשונה נכונה, ומשום כך הרחיב וכלל בהוראת המשנה גם 'חרב של שלום', כלומר, צבא שלא בא למטרות מלחמה, אלא רק עובר במקום, גם עליו יש להתריע.

דברי בעל האגדה מעוגנים באירוע שהיה בימי המלך יאשיהו. מלך מצרים נכו יצא להילחם בכשדים, לעבר כרכמיש שעל נהר פרת התכוון לעבור בארץ ישראל. המלך יאשיהו ביקש למנוע את מעבר חילותיו בארץ אף כי בוודאות מעבר צבא מצרים לא היה למטרת מלחמה בישראל. התנגדותו של יאשיהו הביאה למותו,[2] מכאן שמעבר חילות לא למטרת מלחמה המכונה באגדה 'חרב של שלום', יכול להתפתח למלחמה.

להתרעה על 'חרב' אין קשר ישיר לתענית גשמים ובצורת, אך לפי בעל הסוגיה סיבת ההתרעה היא היות ה'חרב' 'מכה המהלכת'. מעבר צבא בארץ עלול להוות סכנה פוטנציאלית, שכן הוא יכול להשתמש בחרבו, שימוש שעשוי להתגלגל למלחמה נרחבת. כמו כן צבא העובר בארץ שלא למטרות מלחמה עלול לחמוס את גידולי השדה והמטע, עובדה המצדיקה התרעה.

---