עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

ירושלמי מגילה פ"א ה"ד (בכ"י ליידן ה"ג) דף ע ע"ד עמ' 744

ירושלמי נדרים פ"ח ה"א דף מ ע"ד עמ' 1040

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו.

 

סוגה

מימרה ומעשה

 

עיון קצר באגדה

האגדה עוסקת בביטולה של מגילת תענית, וכתוצאה מכך בביטול הנוהג שלא להתענות ולא להספיד בימים המוזכרים במגילה זו.

בעל הסוגיה מנה חמישה חכמים שטענו לביטולה של מגילת תענית והציגם בזוגות אפשר על סמך היותם בני דור זהה. תחילה מוצגים רבי חנינא ורבי יונתן, אמוראים ארצישראליים בני הדור הראשון. בני הזוג השני הם רבי בא ורבי סימון, אמוראי ארצישראליים בני הדור השני, ובסיום הובא רבי יהושע בן לוי, אמורא ארצישראלי בן הדור הראשון ,שהעמדתו בנפרד לא עם בני דורו, רבי חנינא ורבי יונתן, אינה ברורה. מכל מקום ניתן להסיק מרשימה זו כי ביטולה של מגילת תענית היה נושא לדיון בין אמוראי ארץ ישראל בני הדור הראשון והשני.

עדות מוקדמת לזמן ביטולה האפשרי של מגילת תענית הביא רבי יוחנן על סמך מקרה שמסופר בברייתא.[1] חכמי לוד קבעו תענית בחנוכה.[2] הגזרה הגיעה לאוזני רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנינה, ושניהם לא התענו, הראשון סיפר את שערו, והשני התרחץ. עובדה זו יש בה כדי להעיד שלדעתם מגילת תענית שרירה וקיימת, וחל איסור על תעניות בימי חנוכה. יתר על כן לדעתו של רבי יהושע, אלו שצמו חייבים לכפר על מעשיהם בצום נוסף. המסופר בברייתא משקף מחלוקת בדור שני של אמוראים, היו שלשיטתם מגילת תענית לא בטלה, והיו שביטלוה.

על המשתמע מהסיפור מעיר רבי בא כי אין להסיק ממנו שלא בטלה מגילת תענית, שכן אפילו בטלה, נותרו ימי חנוכה ופורים כימים שבהם אסרו חכמים תענית. נמצא כי איסור התענית שבו נהגו רבי אליעזר ורבי יהושע אין בו כדי להעיד על קיום הלכותיה של מגילת תענית בדורם, אלא על המסורת שהותירה את חנוכה ופורים כימים אסורים בתענית וזאת על אף שמגילת תענית בטלה.

---