עדי נוסח

שרידי הירושלמי עמ' 180

 

מקבילות

מגילת תענית (מהד' ליכטנשטיין) הסכוליון ד"ה שלושה עשר באדר

ירושלמי מגילה פ"א ה"ד (בכ"י ליידן ה"ג) דף ע ה"ג  עמ' 743 

בבלי תענית יח ע"ב (בשינויים)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

סיפור

 

עיון קצר באגדה

בימי בית שני קבעו חכמים ימים שבהם נעשו ניסים לישראל, כימים טובים שאין להתענות בהם, ובחלקם אסרו גם את ההספד. ימים טובים אילו כונסו במגילת תענית. המשנה עוסקת בשתי מחלוקות לגבי הימים שלפני ימים אלו ואחריהם. במחלוקת הראשונה קבע התנא קמא כי הימים שבהם נקבע במגילת תענית שלא לספוד בהם, כי אז אסור להתענות ביום שלפניו אך מותר וביום שלאחריו. על עמדה זו חולק רבי יוסי האוסר לספוד הן ביום שלפניו הן ביום שלאחריו.

המחלוקת השנייה עוסקת בימים הנזכרים במגילה שאסור להתענות בהם. תנא קמא סבר שהן ביום שלפניו והן ביום שלאחריו מותר להתענות, ואילו רבי יוסי חולק עליו ואוסר להתענות ביום שלפניו, אך מתיר להתענות ביום שלאחריו.

אל מול מחלוקת זו מעמיד בעל הסוגיה שתי משניות; הראשונה[1] קובעת כי בכפרים קיימת אפשרות לקרוא את המגילה חמישה ימים: החל מהאחד עשר באדר וכלה בחמשה עשר בו. במשנה השנייה[2] מובא כי ימים אילו מותרים במספד ובתעניות.

האפשרות לקרוא את המגילה בימים י"א – ט"ו באדר והאפשרות כי ימים אילו מותרים בתענית והספד, עומדות בניגוד למצוי במגילת תענית שבה נקבע כי י"ב באדר הוא יום טיריון וי"ג באדר הוא יום ניקנור – שני ימים האסורים בתענית ומספד.

לפי המסופר באגדה יצא ניקנור, 'שליט משל יוון', לאלכסנדריה למלחמה. יש לשער כי בעל האגדה התכוון לאחד מבית סלאוקוס ששלט בסוריה, הוא שיצא להילחם בבית תלמי ששלט במצרים. ניקנור ראה את ירושלים גידף, ניאץ ואמר: 'בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם אֶתֹּץ אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶּה' (שופטים ח' ט'). את הפסוק אמר גדעון לאנשי פנואל שסרבו לתת לו וללוחמיו העייפים והרעבים לחם לאכול, ובאגדה זו מייחס הדרשן את הביטוי 'הַמִּגְדָּל הַזֶּה' לבית המקדש.[3]

ניקנור לא החריב את ירושלים, אחד מבית חשמונאי נלחם בו, הרג את חייליו ומשהגיע למרכבתו הרג אותו, קטע את ידו וערף את ראשו, שיפד אותם על עץ ותלה את העץ על קורה כנגד שערי ירושלים. מתחת לקורה כתב "הפה שדיבר באשמה והיד שפשטה בגאוה". ניקנור שהעז לחרף בפיו את בית המקדש ובידו להחריבו, נענש במידה כנגד מידה על פי הכתוב על הקורה.

באגדה זו הוסברה סיבת כינונו של יום ניקנור כיום שבו נאסרו המספד והתענית.

---