עדי נוסח

שרידי הירושלמי עמ' 177                                                                                                                                                                                                                                                 

 

מקבילות

מדרש שמואל יג א

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מדרש ואנקדוטה

 

עיון קצר באגדה

המשנה קובעת כי בשבע התעניות האחרונות מוסיפים לתפילת העמידה שש ברכות נוספות.[1] עניינה של אגדה זו הוא הברכה הרביעית "מי שענה את שמואל במצפה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם הזה בא"י שומע צעקה".

באגדה שני חלקים המתייחסים לפסוק 'וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְהֹוָה וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַה' וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה' (שמואל א ז' ו').

החלק הראשון הוא מדרש על הרישא של הפסוק 'וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְהֹוָה...'.

שמואל קרא לבני ישראל להסיר מקרבם את הבעלים ואת העשתורות ולעבוד לה' בלבד,[2] ולאחר שהסירום ביקש שמואל שיתקבצו במצפה כדי שיתפלל בעדם. נאמר שבבואם 'וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְהֹוָה...'. בעל המדרש תמה על משמעות שאיבת המים ושפיכתם לפני האל, וביאר כי אין להבין מעשה זה כפשוטו אלא כמטאפורה לחזרה בתשובה בלב שלם, הבאר היא הלב והמים סמל להכנעה לאל ונכונות לעובדו.[3]

החלק השני הוא אנקדוטה המרחיבה את הנאמר בסיפא של הפסוק '...וַיֹּאמְרוּ שָׁם חָטָאנוּ לַיְהֹוָה וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה'.

רבי שמואל בר רב יצחק אמר כי שמואל לבש את 'חלוקן של כל ישראל'; זהו ביטוי מטאפורי שכוונתו כי שמואל ייצג לא רק עצמו אלא גם שימש כדוברו של העם.[4] שמואל פנה לאל בשמו של העם אשר מתלונן על כי האל לא עזר להם מיד עם חזרתם בתשובה.[5]העובדה כי שמואל הנביא אומר את הדברים מעצימה את התלונה, אפילו הוא הנביא אינו מבין מדוע לא נענו אף כי הודו שחטאו וחזרו לעבוד לאל בלבד.

בהמשך התייחס רבי שמואל בר רב יצחק לאמירת העם 'חָטָאנוּ לַיְהֹוָה';  לדבריו, שמואל פנה לאל ושלל את האפשרות כי האל דן לחובה אדם שאומר 'לֹא חָטָאתִי', האל דן אותו לחובה על כך שהכחיש את עוונותיו, ולאישוש הובא הפסוק '...הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי' (ירמיהו ב' ל"ה). בניגוד לכך במצפה העם מודה ואומר '...חָטָאנוּ לַיְהֹוָה...'. העם לא הכחיש כי חטא בעבר, לכן האל ידון אותם לזכות. על סמך הודאתם בעוונות ביקש שמואל מהאל שיציל את ישראל מיד פלישתים.

---