עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

לא נמצאו

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה

 

עיון קצר באגדה

הפסוק 'לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה' (במדבר כ"גי"ט) נדרש באגדה הקודמת בהקשר להתנהלותו המיוחדת של האל כלפי עם ישראל, ואגב כך הובא המדרש של רבי אבהו שדרשו בהקשר שונה.

המדרש בנוי כדיאלוג בן שלושה משפטים:[1]

משפט א' – אם יאמר לך אדם, אֵל אני מכזב הוא

רבי אבהו בחר מהפסוק את המילים 'אֵל' 'אָדָם''וִיכַזֵּב', ובדרישתו אותן אפשר שפנה באופן כללי לאדם, ואמר שכל אדם אשר יאמר על עצמו כי הוא אֵל, אינו אומר אמת. בבסיס דבריו ישנה אמונה כי על האדם להידמות במידותיו לאֵל, אך רבי אבהו מבהיר כי אפילו אותו אדם חש שהוא מקיים את המצוות, שהוא ערכי, שהוא עושה טוב וחסד לסביבה, גם אז אַל לא לומר לעצמו, ואף לא בפומבי, שהגיע למדרגת אֵל. אדם אינו יכול להיות אֵל, לכן האומר זאת אינו אלא מְכַזֵּב.

אפשר כי ברקע המשפט מצוי המאבק בין היהדות לנצרות, ודבריו הופנו לקהילה היהודית לראות בכל הכרזה מעין זו שקר וכזב.

משפט ב' – בן אדם אני, סופו לתהות בו

במשפט התנאי בחר רבי אבהו את הביטוי 'בֶן אָדָם' המציין את מעלתו הערכית של האדם. כל אדם שמכריז על עצמו כמעולה, היינו כצדיק וכחסיד,[2] סופו שיתהה[3] אם אומנם כזה הוא, שכן החיים מזמנים ניסיונות רבים, וייתכן כי יגלה שלא הצליח לעמוד בהם. המסר בדברי רבי אבהו נשען על הפסוק מהתורה, אך הולם גם את הנאמר בספרות החוכמה.[4]

משפט ג' – שאני עולה לשמים ההוא אמר ולא יקימנה

רבי אבהו דרש כי אדם האומר שהוא יעלה השמיימה, דבריו נתפסים כהתרסה כלפי האל, כתחרות בו.[5] ועל כך נאמר: 'הַהוּא אָמַר ... וְלֹא יְקִימֶנָּה', היינו, כל אמירה שכזאת היא אמירה בלבד, האדם לא יוכל לקיימה.[6] אומנם מסופר במקרא על עלייה השמיימה: 'וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת יְהֹוָה אֶת אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם...' (מלכים ב ב' א'), אלא שהיה זה האל שלקחו, אליהו הנביא כמו נמוג בסערה ואדרתו נותרה על הקרקע. לעומת זאת במדרש מתייחס רבי אבהו לאדם עצמו האומר 'אני עולה לשמיים', וכל אפשרות שכזאת הוא שלל. הוא חיזק את אמירתו בכך שהביע אותה בציטוט מהתורה 'הַהוּא אָמַר ... וְלֹא יְקִימֶנָּה'.

ברקע של המשפט הזה ניתן גם כן להבחין בהתמודדות עם הנצרות שאחד מעיקרי אמונתה הוא כי ישו שב לתחייה ואחרי ארבעים יום עלה לשמיים מהר הזיתים.

כאמור, אין לאגדה קשר לתענית על עצירת גשמים, היא הובאה אגב דרשה על הפסוק אותו אמר בלעם כשבא לקלל את ישראל ונמצא מברך.[7] רבי אבהו שפעל בסוף המאה שלישית –  ראשית הרביעית היה עד להתחזקות הנצרות באוכלוסייה, ואפשר כי המדרש נאמר לאחר שהנצרות הייתה לדת מותרת ולא נרדפת.[8] סביר כי החכם הפנה דבריו לקהילה היהודית כדי למנוע התקרבות לנצרות תוך שלילת עניינים מרכזיים באמונתם. יחד עם זאת ניתן לראות את מדרשו של רבי אבהו גם כפנייה כללית לאדם ולאו דווקא על רקע התקופה ההיסטורית. במקרה זה הוא קורא לאדם לְבַל יגבה ליבו ויראה עצמו כאל, בַּל יעריך את עצמו כאדם חסיד המעולה במידותיו, ושימנע מאמירה שהוא עולה לשמיים, אמירה המשקפת את השכר שנותן הקב'ה או את תפיסת עצמו כקדוש.

לסיכום, המדרש קורא לאדם להיות עניו וצנוע בתפיסתו העצמית.

---