עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

פסיקתא דרב כהנא (מהד' מרגליות) ב פיסקא כ"ד תשובה ד"ה תשובתן של אנשי נינוה

עמ' 361 – 362 (בשינויים)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה, סיפור המרחיב את הסיפור המקראי

 

עיון קצר

במשנה[1] נאמר כי בעת שמוציאים את התיבה '...הזקן שבהן אומר לפניהן דברי כבושין אחינו לא נאמר באנשי נינוה וירא אלהים את שקם ואת תעניתם אלא וירא אלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ...'. אגדה זו הובאה בהקשר לאיזכורם של אנשי נינוה במשנה.

בפתיחת האגדה הובאה מימרת רבי שמעון בן לקיש, לפיה תשובתם של אנשי נינוה היתה מעשה רמאות, הם לא חזרו מדרכם הרעה.

רבי חונה מתאר בשם התנא רבי שמעון בן חלפותא את מעשה הרמייה: אנשי נינווה העמידו עגלים וסייחים בתוך הרפתות והאורוות, את אימותיהם העמידו בחוץ, כך שאלו ואלו געו. על רקע זעקות בעלי החיים פנו אנשי נינווה אל האל ואמרו שאם האל לא ירחם עליהם, הם לא ירחמו על בעלי החיים. האל ריחם על בעלי החיים ובזכותם ניצלו אנשי נינווה. מאליו מובן שבמעשה זה הבהיר בעל האגדה שהם לא חזרו בתשובה, ולמעשה רק כדי שהם לא יפגעו בבעלי החיים האל לא הענישם.

לחיזוק כוח זעקת רעבונם של העגלים והסייחים על אי יכולתם לינוק מאימותיהם הובא הפסוק 'מַה נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר כִּי אֵין מִרְעֶה לָהֶם גַּם עֶדְרֵי הַצֹּאן נֶאְשָׁמוּ' (יואל א' י"ח) שמדבר באותו עניין. [2]

בעל הסוגיה שילב במקום זה את אמירתו של רבי אחא,[3] כי בארץ ערב נוהגים כפי שנהגו אנשי נינוה.[4]

האגדה מציגה את אנשי נינוה באופן מנוגד לתיאורם במקרא.[5] אורבך[6] טוען כי בתלמוד הירושלמי יש ניסיון להציג את חזרתם של בני נינוה בתשובה כמעשה רמאות, והסיבה לכך טמונה במאבק היהודי בנצרות. יונה הנביא ידע 'שהגוים קרובים תשובה הן והריני הולך ומתנבא עליהם והם עושין תשובה והקב"ה בא ופורע משונאיהן של ישראל'. [7] מסיבה זו על פי חז"ל ברח יונה ממילוי תפקידו, ומסיבה זו הועמדה חזרתם בתשובה כמעשה הונאה.

---

[1]תענית פ"ב מ"א.

[2]ראו הסברו של עלי תמר.

[3]שניתן להבינה כמתייחסת לתקופתו של הדובר, למאה הרביעית לספירה.

[4]אין הדובר מסביר מדוע מתנהגים כך, ואפשר לשער כי זו דרכם לפנות בבקשה לאלים.

[5] ראו יונה ג' ה – י': 'וַיַּאֲמִינוּ אַנְשֵׁי נִינְוֵה בֵּאלֹהִים וַיִּקְרְאוּ צוֹם וַיִּלְבְּשׁוּ שַׂקִּים מִגְּדוֹלָם וְעַד קְטַנָּם:וַיִּגַּע הַדָּבָר אֶל מֶלֶךְ נִינְוֵה וַיָּקָם מִכִּסְאוֹ וַיַּעֲבֵר אַדַּרְתּוֹ מֵעָלָיו וַיְכַס שַׂק וַיֵּשֶׁב עַל הָאֵפֶר:וַיַּזְעֵק וַיֹּאמֶר בְּנִינְוֵה מִטַּעַם הַמֶּלֶךְ וּגְדֹלָיו לֵאמֹר הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַבָּקָר וְהַצֹּאן אַל יִטְעֲמוּ מְאוּמָה אַל יִרְעוּ וּמַיִם אַל יִשְׁתּוּ:וְיִתְכַּסּוּ שַׂקִּים הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים בְּחָזְקָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וּמִן הֶחָמָס אֲשֶׁר בְּכַפֵּיהֶם:מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱלֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְלֹא נֹאבֵד'.

[6]א.א. אורבך, תשובתאנשי נינוה והויכוח היהודי נוצרי, תרביץ כ (תש"י), עמ' 12 – 118.

[7]ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה דף ל ע"ב.