עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

לא נמצאו

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

אנקדוטה ומדרש

 

עיון קצר באגדה

אגדה זו מצטרפת לקודמותיה שעוסקות בהוכחת הציבור שלא לראות את התענית מטרה לכשעצמה אלא להקפיד עימה על אורח מוסרי הן בחיי הפרט הן בהתנהלות החברה.

מסופר שרבי ברכיהקיים עם קהילתו שלוש עשרה תעניות כנדרש, אך לא ירד גשם, והמצב החמיר עוד יותר כי ארבה הגיע למקום.[4] רבי ברכיה קם כדי לומר דברי כיבושין לציבור, וטען שעל כל מעשיהם בחברה כבר הוכיח הנביא מיכה בעבר את העם: 'עַל הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב הַשַּׂר שֹׁאֵל וְהַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא וַיְעַבְּתוּהָ: טוֹבָם כְּחֵדֶק יָשָׁר מִמְּסוּכָה יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם' (פרק ז' ג' – ד').

רבי ברכיה בחר בשני פסוקים שבהם הנביא מתאר את הרוע בחברה ואת השחיתות בקרב נושאי תפקידים ציבוריים בחברה ודרש אותם:

א.      'עַל הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב' – עושים רע ומזיקים זה לזה בכפינו, ובה בעת מצפים לקבל טובה משמים. ייתכן כי רבי ברכיה כיוון דבריו לסיטואציה שבה הם נמצאים; הם מתפללים בזמן התענית שהאל יוריד גשם וייטיב עימם, אך באותו זמן מרעים ומשחיתים.

ב.      'הַשַּׂר שֹׁאֵל' – המנהיג שואל בגלוי היכן השוחד.

ג.       'וְהַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם' – השופטים קובעים דינם בהתאם לשלמוני השוחד שמקבלים.

ד.      'וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא וַיְעַבְּתוּהָ' – 'הַגָּדוֹל', כנראה המושל, מצטרף ומכריע בעניינים שונים על פי 'הַוַּת נַפְשׁוֹ', היינו, לפי רצון נפשו ולא על פי הדין והצדק. את הרעה הם מְעַבִּים, כלומר עוברים הרבה עבירות ומחזקים אותן זה בזה עד שיחדיו נראה הכול כמו צמה קלועה שלא ניתן להתירה, לא ניתן להפריד בין עבירה לעבירה.

ה.     'טוֹבָם כְּחֵדֶק' – הטובם שבהם הם כקוץ, משמע פוגע, לא ניתן להתקרב אליו בלי להיפגע.

ו.        'יָשָׁר מִמְּסוּכָה' – הישר שבהם דוקר כמו גדר קוצים דוקנית.

עד כאן התייחס רבי ברכיה לנושאי המשרות בקרב החברה, וסביר שראה את דברי הנביא כהולמים גם את דורו. הוא ממשיך לדרוש את סוף הפסוק בהקשר לסיטואציה שבה נמצא הציבור אליו הוא פונה.

ז.       'יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה' – ביום זה, כלומר יום התענית, בני העם ציפו לרווחה ולגמול טוב, אך במקום זאת הגיע יום פקודה, ארבה פשט בשדות.

ח.     'עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם' – הפסוק כפשוטו מדבר במבוכתם של עוברי העברות בקרב העם וההנהגה, הם נבוכים כי עתה באה הצרה אליהם, ואין הם יודעים למי לפנות לעזרה.[5] המילה 'מְבוּכָתָם' נדרשת על ידי רבי ברכיה כ'בֶּכִי'. מהצרות שנפלו על הציבור, ואפשר שגם מדברי התוכחה של הנביא והדרשן הם בכו ובכו, והגשם ירד.

דברי התוכחה הגלויה וצרות המצב הרע הביאו את הציבור לחרטה אמיתית, לבכי של חזרה בתשובה, ולכן נענו השמים וירד גשם.

---

[1] ראו רש"י ורד"ק על הפסוק במיכה ז' ד'.

[2]סוקולוף, ערך 'חדק', 'חידקה', עמ' 188.

[3]ראו רש"י ורד"ק שם.

[4]בשל הבצורת הייתה בוודאי תנובה מעטה, והארבה השחית אף אותה.

[5] משה זיידל, פירוש לספר מיכה, עמ' נו.