header2

נותנין אפר על הראש

פ"ב ה"א דף סה ע"א עמ' 711

מקור תרגום
ר' יודן ביר' מנשה ור' שמואל בר נחמן. רבי יודן בי רבי מנשה ורבי שמואל בר נחמן
חד אמ'. כדי להזכיר זכותו שלאברהם. אחד אמר כדי להזכיר זכותו של אברהם
וחורנה אמ'. כדי להזכיר זכותו שליצחק. ואחר אמר כדי להזכיר זכותו של יצחק
מאן דאמ'. כדי להזכיר זכותו של אברהם (שלאברהם1). מי שאמר כדי להזכיר זכותו של אברהם
בין עפר בין אפר. בין עפר בין אפר
על שם "ואנכי עפר ואפר". על שם ואנכי עפר ואפר
מאן דאמ'. כדי להזכיר זכותו שליצחק. מי שאמר כדי להזכיר זכותו של יצחק
ובלבד אפר. ובלבד אפר
רואין אפרו שליצחק כאילו צבור על גבי המזבח. רואים אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח
ר' יודה בר פזי כד הוה נפק לתעניתא רבי יודה בר פזי כאשר היה יוצא לתענית
הוה אמ' קומיהון. היה אומר לפניהם (לפני הקהל)
אחינן. כל מאן דלא מטא שמשא לגביה אחינו כל מי שלא הגיע השמש אליו
יסב עפר ויתן גו רישיה. יקח עפר וייתן על ראשו

 

עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

בראשית רבה (מהד' וילנא) פרשת וירא פרשה מט סימן יא (בשינויים)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מדרש ומימרה

 

עיון קצר באגדה

המשנה[1] עוסקת בתפילה בתעניות האחרונות[2] שחכמים גוזרים על הציבור בעת עצירת גשמים, ומפורטים בה מעשים הנלווים לצום ולתפילה. אחד המעשים הוא הנחת אפר על הראש, דבר הנחשב כאחד מסממני הצער והאבל.[3]

בחלקה הראשון של האגדה מסופר על מחלוקת בין רבי יודן בנו של רבי מנשה ובין רבי שמואל בר נחמן. הם מסכימים כי המנהג נועד להזכיר זכותם של האבות, אלא שנחלקו ביניהם לזכותו של מי מן האבות נוהגים כך. אחד אמר כי המנהג נועד להזכיר את זכותו של אברהם אבינו, את הענווה שאפיינה אותו בעת שדימה עצמו לעפר ואפר כאשר ניסה לשנות את הגזרה על סדום: '... הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר' (בראשית י"ח כ"ז). לעומתו אמר החכם האחר כי המנהג נועד להזכיר את זכותו של יצחק אבינו, שבעת העקידה היה מוכן למסור נפשו ולהיות קורבן לאל, לכן הקב"ה רואה כאילו אפרו צבור על המזבח.

בעל הסוגיה ציין את הנפקא מינה של כל דעה; אם המנהג נועד להזכיר את זכותו של אברהם אבינו, הרי שאפשר להניח על הראש אפר או עפר, משום שהוא דימה עצמו ל'עָפָר וָאֵפֶר', ואם טעמו של המנהג הוא להזכיר את זכותו של יצחק, הרי שמניחים על הראש אפר בלבד, משום שהקב"ה רואה כאילו אפרו של יצחק צבור על המזבח.

בחלקה השני של האגדה מובאים דברי רבי יהודה בר פזי לקהל שנמצא ברחובה של עיר ביום התענית. הוא פתח את דבריו במילת הפנייה 'אַחֵינוּ' שיוצרת תחושת קירבה ושותפות גורל. ואחר אמר כי אלו שֶׁהַשַּׁמָּשׁ לא הגיע אליהם כדי לתת להם אפר, יקחו עפר ויניחו על ראשם. מדבריו של רבי יהודה בן פזי ניתן להסיק שלעמדתו אפשר להניח על ראש אפר או עפר, אם כי נראה שהאפר רצוי יותר, והעפר הוא רק בכורח הנסיבות. עניין נוסף שניתן להסיק מדבריו הוא כי מקובל היה אז שֶׁהַשַּׁמָּשׁ יביא לבני הקהילה אפר כדי שיניחו על ראשיהם.




[1] תענית פ"ב מ"א.

[2] לפי רמב"ם מדובר בשבע התעניות האחרונות, ראו רמב"ם הלכות תעניות פ"ג ה"ה.

[3] 'וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה' (שמואל ב י"ג י"ט). '... שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי וגו'. מאי על ראש שמחתי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי: היכא מנח לה? במקום תפילין, שנאמר: לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר' (בבלי בבא בתרא ס ע"ב).