רוח הקודש

רוח הקודש[1]

ההוראה המקורית של המושג 'רוח הקודש' היא רוח ה' השורה על נביא ועל אדם. חז"ל האומרים 'רוח הקודש' מתכוונים לעיתים לנבואה, לשכינה, לבת קול ולעיתים למעלות מעולות המצויות באדם ומאפשרות לו ליצור קשר ישיר עם עולמות עליונים. במימרות חכמים נמסרות המעלות; '... ר' פנחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות ונקיות מביאה לידי טהרה וטהרה מביאה לידי פרישות ופרישות מביאה לידי קדושה וקדושה מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא ויראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוח הקדש...',[2] ואילו רבי יוחנן אמר: 'אין הקב'ה משרה שכינתו אלא על גיבור ועשיר וחכם ועניו...'.[3]

[1]ההגדרה מתבססת על אפרים א' אורבך, אנציקלופדיה עברית כרך כ"ד, ערך 'נבואה', עמ' 804 – 809, ובספרו חז"ל פרקי אמונות ודעות, עמ' 514 – 516;

[2]סוטה פ"ט מט"ו.

[3] בבלי נדרים לא ע"א).