עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

לא נמצאו

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

סיפור

 

עיון קצר באגדה

אגדה זו היא השלישית בקובץ אגדות שבהן מבררים מיהם היחידים שיתחילו בשבעה עשר בחשוון להתפלל לגשם.[3]

אדם אחד הגיע לקרובו של רבי ינאי וביקש ממנו צדקה.[4] קרובו של רבי ינאי שאל בתמיהה ואפשר בנזיפה אם אין לאביו מעות, והרי מעותיו של אביו מופקדות אצלו, האדם השיב שאין לו כי אותן מעות שמופקדות אצלו נועדו לקיום מצוות פדיון, מובן שמדובר בפדיון שבויים.

הסיפור מתפתח בשני כיוונים מנוגדים:

-          התרשמות שלילית מהאדם המבקש צדקה; לדברי קרובו של רבי ינאי מובן שלאבי המבקש יש כסף, ויתר על כן הכסף מופקד אצלו, לכן לא ראוי שיבקש צדקה ויגזול לכאורה, מהקופה שנועדה לעניים.

-          התרשמות חיובית בעקבות נקודת מפנה שבה מצטיירת דמותו כמיוחדת וכצדיקה. אפילו במצבו הקשה הוא חשש מלקחת לפרנסתו מעות שעל פי השמועה בלבד נועדו לפדיון, במילים הוא חשש מספק שמא תהיינה המעות גזל.  

האגדה מסתיימת במשפט, כלומר, בסיום האגדה קרובו של רבי ינאי ששמע את דברי מבקש הצדקה לימד עליו זכות גדולה ואמר: 'כדיי את מצלייא ומתענייא'. הוא סבר שאותו אדם ראוי להיות בין היחידים הנבחרים הראשונים להתפלל כדי שירדו גשמים, ושתפילתו תיענה.

---

[1] סוקולוף, ערך 'גב', עמ' 118 (סעיף 2).

[2] סוקולוף, ערך 'פרקון', עמ' 451. מן הראוי לומר שבדפוס וניציאה נכתב 'סרקון', ואפשר כי נוסח זה היה לנגד פרשנים מסורתיים המפרשים כי מעות אלו היו על פי השמועה מעות של גזל. 'סרקון' מלשון סקריקים. ראו הפני משה וקרבן העדה על הדף .

[3] ראו את הפתיחה בסעיף 'עיון הקצר באגדה' באגדה היחיד שראוי להתפלל על הגשם – אגדה א פ"א ה"ד דף סד ע"ב עמ' 707.

[4] הביטוי 'זכה עימי' מקובל לאומרו בבקשת צדקה. ראו ירושלמי פאה פ"ח ה"ח דף כא ע"ב עמ' 113, ירושלמי שקלים פ"ה ה"ד דף מט ע"ב 622. הביטוי מבטא תפיסה כי בנתינת צדקה זוכים השניים, הן המקבל והן הנותן. המקבל זוכה במעות לפרנסתו, והנותן זוכה במצווה.