עדי נוסח

לא נמצאו

 

מקבילות

לא נמצאו

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

אנקדוטה

 

עיון קצר באגדה

בסוגיה נמסרה ההלכה שקבע רבי יוחנן 'מקום שמזכירין שואלין', כלומר באותו הזמן שמזכירים את ברכות הגשם והטל, היינו, מהללים את האל על גבורתו בהבאתם, גם מבקשים שיביאם כנדרש.

אפשר כי הסיפור שלפנינו משקף תקופה שבה ההלכה עדיין לא נתבססה או שעדיין לא נתקבלה על דעת כל החכמים. בסיפור מתואר כיצד ביקשו רבי יוסה ורבי חנניה אחיו של רב הושעיא בהיותם צעירים[3] לברר אם אכן הזכרת הגשמים ושאילתם נאמרות תמיד יחד כפי שקבע רבי יוחנן.

רבי יוסה שאל את רבי חנניה אחיו של רב הושעיא אם זכור לו האירוע כשעמדו ליד החנות של דוד, ועבר שם רבי זעורה, והם פנו אליו בשאלה אם באותו הזמן שמזכירים את ירידת הגשמים גם שואלים אותם. רבי זעורה התחמק מתשובה ברורה ואמר: 'עוד אנא היא צריכה לי', כלומר, העניין עדיין צריך בירור אצלו, עליו ללמוד אותו לפני שיוכל לענות על השאלה.

עבר רבי יסא באותו המקום זמן קצר, כנראה, לאחר שרבי זעורה המשיך בדרכו, ושני האמוראים הצעירים פנו אליו באותה השאלה, והוא השיב כקודמו. אלא שהפעם, לפי דברי רבי יוסה, חברו רבי חנניה אחיו של רב הושעיא דחק בו, לא נתת לו מנוח עד שיענה תשובה ברורה. רבי יסא נענה והשיב: 'לא שנייא. הל' מקום שמזכירין שואלין'. מדבריו עולה שאין לראות שוני בין הזכרת הגשמים לבין שאילתם, וההלכה היא כי בכל מקום שמזכירים גן שואלים.[4]

סיפור האירוע מסתיים בדברי רבי יסא, ולא ידוע מה הייתה תגובתו של רבי חנניה אחיו של רב הושעיא ורבי יוסה. סתם המספר ולא רמז מה גרם שתיקתו,[5] אך אפשר כי מגמתו של בעל האגדה הייתה לְקַבֵּעַ את הלכתו של רבי יוחנן, ולכן לא סטה לעניין סיפורי שולי בעיניו, אלא מיד בסמוך צירף שלוש אנקדוטות קצרצרות:

א.      רבי חייא בר אבא הגיע מצור ואמר משמו של רבי יוחנן: 'הלכה מקום שמזכירין שואלין'. מדבריו נתן להסיק שבעירו צור זו הייתה ההלכה המקובלת.

ב.      רבי אחא דרש הלכה זו בבית המדרש.

ג.       רבי ירמיה דרש הלכה זו בבית הכנסת של חברי המועצה ובעלי הממון.

מן הראוי לציין שבעל האגדה חוזר שלוש פעמים על המשפט: 'הלכה. מקום שמזכירין שואלין'. בפעם הראשונה בדברי רבי יסא, בפעם השנייה בדברי רבי חייא בר אבא ובשלישית בדברי רבי ירמיה. מבחינת הניסוח יכול היה לוותר על חזרה זו, ובחירתו לאומרה מפורשות בלשונו של רבי יוחנן עשוייה להעיד כי זו עמדתו.

---

[1] חביב הוא כינוי לאבא, לדוד או לאח. ראו סוקולוף, ערך 'חביב (2)', עמ' 184.

[2] המשפט 'ובסופו את מציית לה' נראה כחסר; הרישא 'ובסופו את' חסר את הפועל של הנושא 'את', היינו רבי חנניה, וההמשך 'מציית לה' משקף פעולה של רבי יסא שציית לרבי חנניה. סוקולוף מתרגם את המשפט: 'finally he decided it (the law)w. ראו ערך 'מצי', עמ' 325.

[3] ניסוח שאלתו של רבי יוסי 'נהיר כד הוינן...' מעיד על כך שעבר זמן רב מהאירוע.

[4] מן הראוי לשים לב כי המשיב אמר את דעתו לאחר שדחקו בו, וכמו כן הוא לא הזכיר כי זוהי קביעתו של רבי יוחנן.

[5] אפשר כי הסיבה לשתיקתו היא שאין הוא שלם עם התשובה, היינו ההלכה, ומבקש להתעלם מהאירוע.