מתן צדקה – אגדה א פ"ח ה"ח (ה"ט בכ"י ליידן) דף כא ע"ב עמ' 112 |
|
תרגום | תרגום |
ר' יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמן | רבי יעקב בר אידי ורבי יצחק בר נחמן |
הוון פרנסין[1] | היו פרנסים |
והוון יהבון לר' חמא אבוי דר' אושעיא חד דינר | והיו נותנים לרבי חמא אביו של רבי אושעיא דינר אחד |
והוא יהב ליה לחורנין. | והוא נתן אותו לאחרים |
עדי נוסח
כ"י וטיקן עמ' 130
מקבילות
ירושלמי שקלים פ"ה ה"ו דף מט ע"א עמ' 622
מקצת עדי נוסח עקיפים
לא נמצאו
סוגה
סיפור
עיון קצר באגדה
במשנה נאמר: 'וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים משלו', ועל מי שנוהג כך נאמר: 'בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהֹוָה וְהָיָה יְהֹוָה מִבְטַחוֹ' (ירמיהו י"ז ז').
על רקע פיסקה זו במשנה מסופר כי שני תלמידי חכמים שהיו ממונים כפרנסים, כלומר, אחראים לגביית כספים לקופת הצדקה ולחלוקתם לעניים, נתנו לרבי חמא,[2] אביו של רבי אושעיא דינר, והוא נתנו לאחרים.
ישנן שתי אפשרויות להבנת האירוע:
א. רבי אושעיא היה עני, קיבל את הדינר כצדקה, ואף על פי כן נתנו לאחרים, כלומר, חילק את הדינר וסייע לכמה עניים.[3]
ב. הפרנסים נתנו את הדינר לרבי חמא כדי שהוא יחלקו לעניים אחרים, שאולי מתביישים במצבם ונמנעים מלבוא אל הפרנסים לקבל צדקה. נוח היה להם לקבלה מאדם מסוים באופן פרטי.[4]
מהסיפור ניתן ללמוד כי החכמים ראו בדרכם שליחות וחובה לדאוג לעניים שנמנעו מלקבל צדקה מפני הבושה, או מתוך ביטחון באל שימלא מחסורם.
[1]פרנס = מנהיג קהילה. ראה סוקולוף, ערך פרנס עמ' 448 כאן הכוונה ממונה על הצדקה וחלוקתה.
[2] לדעת היימן לא ייתכן כי היה זה רבי חמא. ראו תולדות תנאים ואמוראים ב', עמ' 458 – 459.
[3] הפני משה על הדף.
[4] עלי תמר על המקום.