עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 130

מקבילות

ירושלמי שקלים פ"ה ה"ו דף מט ע"א עמ' 622)

בבלי תענית כא ע"א (בשינויים)

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

סיפור

עיון קצר באגדה

האגדה מצויה ברצף של סיפורים העוסקים בדיני צדקה וברגישות שאותה יש לנקוט בעת מתן הצדקה. היא מצטרפת לקודמתה בהציגה חוסר רגישות הגורמת למותו של. ייחודה של אגדה זו היא בהתממשות קללה שהטיל על עצמו נחום איש גמ-זו כיוון שדחה לזמן מאוחר את מתן צדקה לעני.

בסיפור שלושה חלקים:

א – המפגש בין נחום איש גמ^-זו ומוכה השחין

בפתיחת הסיפור נמסר כי נחום איש גמ^-זו היה בדרכו לבית חמיו כשהוא נושא עימו שי. אין יודעים את מטרת הליכתו, אפשר שהביא דורון לארוסתו, אפשר לאביה, ואין יודעים דבר על טיב השי שנשא עימו. פנה אליו מוכה שחין וביקש צדקה: 'ממה דאית גבך', היינו ממה שהיה אצלו.

החכם ומוכה השחין הם שתי דמויות מנוגדות; נחום איש גמ^-זו מצוי, כנראה, במצב רוח טוב, לעומתו מוכה השחין סביר שמצב רוחו ירוד. נחום איש גמ^-זו מתעתד לפגוש בני אדם, את חמיו ואפשר את בני ביתו, ואילו מוכה השחין בודד, אפשר שנדחה מהחברה בשל מחלתו. נחום איש גמ^-זו נושאו מטע שאותו מתעתד לתת כשי, משמע יש לו לעצמו וגם לאחרים, ואילו מוכה השחין חסר כל. שניהם ממהרים: נחום איש גמ^-זו לבית חמיו, אולי לאירוע משמח, ואילו מוכה השחין לאכול דבר מה.

על בקשת מוכה השחין השיב נחום איש גמ^-זו בקצרה, במילה אחת: 'מיחזר'. תשובתו הקצרה מעידה שמיהר לבית חמיו, ואולי זו תשובה מתחמקת מכל מגע עם האיש החולה.

בפתיחת חלק זה של הסיפור הם נפגשים, הולכים זה לקראת זה, ובסיום החלק הם נפרדים, מתרחקים זה מזה, ריחוק שמבטא גם הריחוק הרגשי של נחום איש גמ^-זו ממוכה השחין.

ב – נחום איש גמ-זו גוזר את עונשו

בחוזרו מבית חמיו מצא נחום איש גמ^-זו את מוכה השחין מת. לא נמסר כמה זמן עבר מאז הפגישה, אך ניתן להניח שלא זמן רב, שכן נחום איש גמ^-זו הכיר את האדם. הוא ראה עצמו אשם במותו של מוכה השחין וקילל את עצמו:

-          'עייניה דחמונך ולא יהבון ליך יסתמיין' – העיניים שראו אותו ולא נתנו לו, ייתעוורו; העיניים ראו את האדם אך לא ראו את מצבו, לא הגיבו למראה;

-          'ידיה דלא פשטן מיתן לך יתקטעון' – הידיים שלא הושטו לעבר העני החולה לעזרה, לא תמכו ולא נתנו לו את הנדרש, ייקטעו;

-          'רגלייא דלא רהטן מית' ליך יתברן' – הרגלים שלא רצו לתת לעני, יישברו.

קללתו של נחום איש גמ^-זו בנויה כמו בלשון שירית; תחילת כל שורה באבר הגוף שייענש, אחריו מה היה צריך להיעשות כדי שמוכה השחין לא ימות, והמילה המסיימת היא העונש. החזרה על מבנה זה מעצימה את העונש החמור שנחום איש גמ^-זו גזר על עצמו, מומים קשים בכל אברי הגוף שבאמצעותם היה עליו להתייחס אל העני מוכה השחין ולתת לו צדקה.

החלק מסתיים במשפט קצר וענייני 'ומטתיה כן', ונעשה לו כן.[2]

ג – השיחה עם רבי עקיבא                           

לא נמסר מידע כיצד הגיע נחום איש גמ^-זו למצבו, ומתי נערכה השיחה בינו לבין תלמידו רבי עקיבא ששימש אותו.[3] השיחה מתרחשת בשני רבדים; רובד מציאותי שהוא מצבו הגופני של נחום איש גמ^-זו כפי שנתפס בעיני רבי עקיבא, ורובד אֱמוּנִי שמצוי בבסיס דבריו של החכם בעל המום.

רבי עקיבא ראה לנגד עיניו אדם בעל נכות קשה, הוא ריחם עליו וביטא את תחושתו בקול: 'אי לי שאני רואה אותך כן'. רבו השיב לו באותן המילים אך הוסיף מילת שלילה: 'אוי לי שאיני אין רואה אותך כן'. זו אמירה קשה, שכן יש בה מעין קללה לרבי עקיבא שיהיה אף הוא במצב כזה. ואכן רבי עקיבא הזדעק ושאל: 'מה את מקלליני', ותשובתו של נחום איש גמ^-זו הבהירה כי הוא מדבר ועוסק ברובד אֱמוּנִי 'ומה את מבעט ביסורין', לכן ראה בדבריו של רבי עקיבא משום הבעת התנגדות לסבל שאף הוא בא מהאל ויש לברך גם עליו.[4] רבי עקיבא שתק, ונראה כי הסכים. אורבך מעלה אפשרות כי תשובתו של נחום איש גמ-זו מאוחרת, שכן רבי עקיבא הוא שפיתח את תפיסה 'חביבין ייסורין', בעוד שדור קודם לכן התפיסה הייתה שהייסורים באים כעונש על חטא, ורבי עקיבא עצמו ביטא זאת בדבריו לרבי אליעזר:[5] 'כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא' (קהלת ז' כ').[6]

[1] נגע בעור שעלול לטמא את בעליו. ראו ויקרא פרק יג.

[2] בהנחה שאומנם האל הביא על נחום איש גמ-זו את מצבו הגופני עולה השאלה האם האל סבור שהעונש שהטיל החכם על עצמו הוא אכן הולם את חטאו.

[3] ראו בבלי חגיגה יב ע"א, בראשית רבה (מהד' תיאודור-אלבק) פרשת בראשית פרשה א' יד עמ' 12.

[4] משנה ברכות פ"ט מ"ה: 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה...'.

[5] בבלי סנהדרין קא ע"א.

[6] להרחבה על הייסורים כעונש על חטא ועל משמעותם ראו אורבך, חז"ל אמונות ודעות, עמ' 392 – 396, עמ' 402 הערה 37.