עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 130

 

מקבילות

ירושלמי שקלים פ"ה ה"ד דף מט ע"ב עמ' 622

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

סיפור

 

עיון קצר באגדה

האגדה שולבה ברצף אגדות העוסקות בדרך הנכונה שבה יש לתת צדקה לעניים, והיא חריגה מעט, שכן רבי חייא בר אדא מספר בה על מנהגם של זקנים שהתפרנסו בדוחק מצדקה.

מנהגם של הזקנים[2] היה לקבל צדקה רק בימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, ביתר ימות השנה נהגו שלא לקבל צדקה. הסיבה למנהגם אינה ברורה, וישנם ניסיונות להסבירה;

-          היו מוכנים לקבל צדקה בימים בימים שבין כסה לעשור כדי לְזַכּוֹת את נותני הצדקה במצווה.[3] הקושי בהסבר זה שהוא מעמיד את הזקנים כ'מזכי הרבים' בעוד שוודאי כי פרנסתם דחוקה, והם נזקקים לכספי הצדקה.

-          מהברייתא 'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים...'[4] נלמד כי בפרק הזמן שבין ראש השנה ליום כיפור גוזר האל את פרנסתו של האדם לשנה הקרובה, ולאחריה אין עניין הצדקה כי אם בגזירת האל. אך בפרק הזמן שבין ראש השנה ליום כיפור טרם גזירתו של האל יש באפשרותו של האדם לקבל צדקה שתצורף לפרנסה שאותה גזר האל ביום הכיפורים.[5]

-          הבנת המילה 'רשותא' כמי שיש לו נושים מלמדת כי קבלת הצדקה בין ראש השנה ליום הכיפורים נועדה לסגור את חוב השנה שעברה שאינו כלול בגזרת האל לפרנסה בשנה הבאה.

נמצא כי חכמים מעבר להקפדתם על הדרך הנכונה לנתינת הצדקה העלו על נס את הסבים שבחרו בדרך המכובדת לקבלתה.

---