מתן צדקה – אגדה ב פ"ח ה"ח (ה"ט בכ"י ליידן) דף כא ע"ב עמ' 112 |
|
מקור | תרגום |
ר' זכריה חתני' דר' לוי | רבי זכריה חתנו של רבי לוי |
היו הכל מליזין עליו. | היו הכל מליזין עליו |
אמרו דלא צריך והוא נסב. | אמרו שלא צריך והוא נטל[1] |
כד דמוך בודקין ואשכחון | כאשר מת בודקו ומצאו |
דהוה מפליג ליה לחורנין. | שהיה מחלק לאחרים |
עדי נוסח
כ"י וטיקן עמ' 130
מקבילות
ירושלמי שקלים פ"ה ה"ו דף מט ע"א עמ' 622
מקצת עדי נוסח עקיפים
לא נמצאו
סוגה
סיפור
עיון קצר באגדה
אגדה זו בדומה לקודמתה עוסקת בנאמר במשנה: 'וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים משלו ועליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו'.
הפתיחה יוצרת מתח דרמטי כיוון שמסופר כי אנשים מלעיזים על רבי זכריה, חתנו של רבי לוי, שהוא מתחזה לעני ולוקח מקופת הצדקה מתנת עניים. כיוון שדברי לעז אלו נמשכו עד למותו, מובן שדברים אלו נמשכו לאורך זמן.
המתח מתפוגג לאחר מותו; התברר שלא לקח לעצמו את הצדקה, אלא חילקה לעניים. יש להניח כי ישנם עניים שאינם באים לבקש צדקה מפני הבושה, והוא סייע בידם.[2]
[1] סוקולוף, ערך 'נסב', עמ' 352.
[2] ראו הסברו של עלי תמר על המקום.