עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 129

 

מקבילות

לא נמצאו

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

סיפור

 

עיון קצר באגדה

בהקשר למשנה שבחלקה האחרון דנה בעונשו של נוטל מתנות עניים אף כי אינו רשאי מצוטטת בסוגיה ברייתא 'המסמא את עינו והמקפח את שוקו והמצבה את כריסו אינו נפטר מן העולם עד שיהא לו כן'.[3] משמעה כי אדם שמרמה ומציג עצמו כבעל מום או חולה כדי לזכות במתנות עניים לא יעזוב את העולם עד שיגיע לאותו המצב.

בהמשך למימרה זו מובאת אגדה ראשונה מקובץ אגדות שבהן מתואר יחסם של חכמים לאנשים החשודים כמתחזים לעניים.

מסופר שהאמורא שמואל ברח מאביו, כנראה, משום שכעס עליו,[4] ואולי בשל מחלוקת העניין הלכה.[5] בעת בריחתו עמד בין שני צריפין ושמע שיחתם ממנה השתמע כי לעניים המתגוררים בהם ישנם ספלים עשויים זהב וכסף. הוא חזר לאביו וסיפר לו מה שמע, אך האב הפתיע אותו בהשיבו: 'צריכין אנו להחזיק טובה  לרמאין שבהם'.

סתם המספר ולא הבהיר את תשובת אביו, אך ההסבר ניתן בסיומו של הסיפור השני בקובץ:[6] '... צריכין אנו להחזיק טובה לרמאין שבהן שאילולא הרמאין שבהן היה אחד מהן תובע צדקה מן האדם ולא נותן לו מיד היה נענש'. ובמילים אחרות,  יש להכיר להם טובה כי בגינם לא ייענש אדם אם לא יקיים ייתן צדקה לעני ותירוצו יכול להיות כי חשד שהוא מתחזה. אפשרות נוספת להבנת דבריו של האב היא כי מוטב להיכשל במתן צדקה לרמאים מאשר להיכשל באי מתן צדקה לעניים,[7] השכר יינתן גם בעת מתן לרמאים.

---