עדי נוסח

כ"י וטיקן

 

מקבילות

ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד דף יט ע"א עמ' 921

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

תוספות סוטה כא ע"ב ד"ה זה הנותן

 

סוגה

סיפור

 

עיון קצר באגדה

במשנה נאמר: "מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היה לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין כאחת הרי זה יטול....".[4] על רקע הלכה זו מובא סיפור האגדה שלפנינו.

רבי נהג לתת לאחד מתלמידיו מעשר עני, ויש להניח כי היה נכבד.[5] הביטוי 'והוה רבי יליף' מבטא את ההמשכיות בנתינה זו לאותו התלמיד. בהרגל זה של רבי חלה תפנית דרמטית כאשר התלמידים 'עבדון ...עינא בישא', כלומר נהגו עם אותו התלמיד באופן רע, השלימו לו את החסר למאתיים זוז, כדי שלא יוכל לקבל את מעשר העני באותה השנה.

ואומנם משרצה רבי לתת לו כדרכו, אמר לו התלמיד ביושר כי יש ברשותו הסכום הקבוע בהלכה, ולפיו אינו יכול לקבל את המעשר, ורבי הגיב בחריפות: 'זה מכת הפרושים נגעו בו'. כפשוטו, פרושים הם אלו המבדילים עצמם מהליכות בני אדם לטוב או לרע,[6] ואכן, תלמידי רבי בנותנם כסף לאותו עני הוציאו אותו מהעניות, אך בפועל גרמו לו להפסיד את מעשר העני שנתן לו רבי בקביעות, מעשר שניתן להניח כי היה גבוה. כאשר רבי מכתיר אותם בכינוי 'מַכַּת פרושים' הוא מאפיין את התנהגותם בצביעות וברשע. [7]

רבי רמז לתלמידיו לצאת לחנות יין עם התלמיד שזכה להשתחרר ממעמד העני, שם הוא הוציא כסף, כך שלמעשה שוב לא היו לו מאתיים זוז, ורבי יכול היה להעניק לו את מעשר העני.

האירוע מסתיים היטב; התלמידים למדו לקח, העני זכה במעשר הגבוה וזיכה את רבי יהודה הנשיא במצווה. עם זאת נותרו שאלות שבעל האגדה לא מבהיר אותה: מדוע יצר רבי יהודה הנשיא אווירה רעה של קנאה בין תלמידיו?.[8] מדוע אותו עני זכה בקביעות במעשר עני? מדוע לא טרח רבי יהודה הנשיא להעניק את מעשר העני לכמה עניים?

.

 

---