|
מינוי פרנסים על הציבור – אגדה א פ"ח ה"ו (ה"ז בכ"י ליידן) דף כא ע"א עמ' 111 |
|
| מקור | מקור |
| ר' חלבו בשם ר' בא בר זבדא. | רבי חלבו בשם רבי בא בר זבדא |
| אין מעמידין פרנסין פחות משלשה. | אין מעמידין פרנסים[1] פחות משלושה |
| אנא חמי | אני[2] ראיתי |
| "דיני ממונות בשלשה דיני נפשות לא כל שכן. | דיני ממונות בשלושה דיני נפשות לא כל שכן |
| ויהיו עשרים ושלשה. | ויהיו עשרים ושלושה |
| עד דהוא מצמית להון הוא מסכן. | עד שהוא יקבץ[3] אותם הוא (העני) יהיה מסכן |
עדי נוסח
כ"י וטיקן עמ' 128
מקבילות
לא נמצאו
מקצת עדי נוסח עקיפים
לא נמצאו
סוגה
מימרה
עיון קצר באגדה
בסיפא של המשנה הדנה בצדקה מוזכרות שתי צורות של עזרה לעניים: תמחוי שהוא מתן מזון ביום, וקופה, שהיא מתן כסף בערב שבת לצורכי כל השבוע. כמו כן נקבע בה כי כספי ה'קופה' 'נגבים בשנים ומתחלקת בשלשה'. לגבי דרך איסוף ה'תמחוי' לא נקבעו כללים, ובעל הסוגיה הביא את דברי רבי חונא שקבע כי מאחר שהתמחוי מתחלק בידי שלושה (כפי שמתחלקים כספי הקופה) וחלוקתו נעשית מיד עם סיום איסופו, הרי גם איסופו ייעשה בשלושה.
רבי חלבו בשם רבי בא בר זבדא קבע הלכה 'אין מעמידין פרנסין פחות משלשה', משמע מספר העוסקים בחלוקת צדקה חייב להיות שלושה, ומתייחס בדבריו באופן כללי לצדקה, הן לקופה הן לתמחוי. הוא מסביר כי דיני ממונות נדונים בשלושה, וחלוקת צדקה שחיים תלויים בה דומה לדיני נפשות, לכן ודאי הוא שלפחות שלושה פרנסים צריכים לעסוק בחלוקתה.[4]
בעל הסוגיה מקשה על ההסבר; אם חלוקת הצדקה היא כדיני נפשות, וחלילה אם לא יקבל העני את ההכרחי לקיומו, הוא עלול למות, הרי שצריכים להיות עשרים ושלושה פרנסים שיעסקו בה. הקושייה נדחית בשל סיבה טכנית הלקוחה מעולם המציאות; אם יצטרכו לאסוף עשרים ושלושה פרנסים כדי שיעסקו בחלוקת צדקה, יתקשו למוצאם ולקבצם יחדיו, ובינתיים העניים עלולים לרעוב, וחלילה, למות.
[1] סוקולוף, ערך 'פרנס', עמ' 448. הכוונה בדרך כלל לאלו העוסקים בצורכי הציבור, העומדים בראש קהילה.
[2] נראה שצריך להיות 'איתא וחמי', כלומר 'בוא וראה'. כך כתוב בעד הנוסח בכ"י וטיקן.
[3] סוקולוף, ערך 'צמת', עמ' 467. באופן זה מפרש ר"ש סיריליאו את המילה 'מצמית' מלשון איסוף וחיבור כפי שנאמר 'צומת הגידין' (חולין עו ע"א
[4] ראו סנהדרין משנה פרק א' משנה א'.