עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 127

 

מקבילות

תוספתא פאה (מהד' ליברמן) פ"ב הי"ח עמ' 49 (מקבילה חלקית)

בבלי חולין קלד ע"ב[2]

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

ספר הלכות גדולות הלכות פאה סימן ג' עמ' ק"ה ד"ה והיכא

שאילתות דרב אחאי, פרשת קדושים שאילתא צ"ח ד"ה ברם צריך

רי"ף חולין מו ע"א

רמב"ם היד החזקה הלכות מתנות עניים פ"א הלכות י' – י"א

ספר מצוות גדול לאווין סימן רפ"ח ד"ה אמרינן בפרק

תוספות ד"ה לקט שכחה

 

סוגה

מימרה ומדרש

 

סוגה

מימרה ומדרש

 

עיון קצר באגדה

האגדה פותחת בציטוט הלכה מהתוספתא שבה נקבע כי מתנות עניים שאין העניים אוספים אותן שייכות לבעל השדה.

רבי בון בר חייא הקשה על קביעת הברייתא, שכן לפיה יש באפשרותו של אדם המפריש מתנת עניים לקחת מתנה זו לעצמו.

כתשובה לשאלתו הביא בעל הסוגיה את דיוקו של רבי שמעון בר יוחאי לפסוק העוסק במתנות עניים 'וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם' (יקרא י"ט י'). לטענתו מצווה התורה על מתן מתנות לעני ולגר, אך אם אין באותו המקום עני או גר או ייתכן שאין ברצונם לקבל מתנות אלו, יכול בעל השדה ליהנות מהיבול.  רבי שמעון בר יוחאי  אמר כי את היבול יש לעזוב לעני ולגר, לא לעורבים ולעטלפים.

מדרשו של רבי שמעון בר יוחאי מצמצם את הנתינה, הוא מלמד על דאגתו לקיום המצווה מצד אחד, ומצד שני על דאגתו לזכויות בעל השדה, לרכושו לצרכיו.

---