עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 127

מקבילות

לא נמצאו

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה 

עיון קצר באגדה

המשנה[1] נפתחת בשאלה 'מאימתי כל אדם מותרין בלקט', היינו, מאימתי הלקט[2] הופך להפקר, ולכן יכול כל אדם, כולל בעל השדה, לאסוף אותו לרשותו. התשובה עליה היא  'משילכו הנמושות...', כלומר, לאחר שהנמושות היו בשדה, ליקטו מה שליקטו והלכו.

חלקה הראשון של האגדה עוסק בהבנת המילה 'נמושות', ובחלקה השני מובאת אנקדוטה קצרה.

רבי יוחנן סבור כי נמושות אלו העניים הבאים בסוף, הם הבאים אחרונים ללקט כיוון שהם זקנים ההולכים לאט על משענתם,[3] ובשל מצבם מלקטים רק את מה שנותר לאחר שאר המלקטים. אבא שאול סבור כי יש לכנות את האחרונים 'משושות', היינו, אלה המקפידים למשש היטב את השיבולים ולקחת את המשובחות שבהן.

אפשר כי אין מחלוקת בין שני החכמים;[4] לפי רבי יוחנן, הזקנים איטיים ולוקטים מעט, רק מה שנותר לאחר לקט הצעירים, ולפי אבא שאול, הזקנים אינם ממהרים כמו הצעירים ולוקטים בהקפדה.

באנקדוטה מסופר שרבי יוחנן בן נורי הצליח להתפרנס כול השנה מהלקט שליקט. הוא היה יוצא עם הנמושות גם כשהיה צעיר,[5] מלקט בקפידה כמותם ואוסף הרבה כדי פרנסת כול השנה.

---