עדי נוסח

כ"י וטיקן 117

מקבילות

בבלי  חולין קלד ע"א (מקבילה חלקית)

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה ומדרש

עיון קצר באגדה

בשתי משניות[1] דנים בספק לקט, כגון גרעיני חיטה שנפלו מיד הקוצר בגלל פציעה בידו או אלו שנלקטו בידי הנמלים לתוך חוריהם. התנא קמא קבע כי ישנם מקרים שהספק לקט שייך לבעל הבית, וישנם מקרים שהספק לקט שייך לעניים.[2] רבי מאיר חלק על הקביעה וקבע שספק לקט דינו כלקט.

באגדה הובאו שני מדרשים המאירים את עמדתו של רבי מאיר בהיבט מוסרי.

מדרש ראשון – 'שִׁפְטוּ דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ' (תהלים פב ג)

רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יהונתן דרש את הסיפא של הפסוק 'עני ועשיר הצדיקהו במתנותיו'. לפי פשוטו של מקרא יש להצדיק במשפט את העני,  קביעה בלתי סבירה, הרי זה עוול במשפט, ולכן ביאר הדרשן כי הכוונה בהעדפת העני הינה אך ורק בקבלת מתנות עניים.[3]  מכאן שהשקפת רבי מאיר אינה הכרעה משפטית אלא הכרעה מוסרית, ולכן במקום שיש ספק אם הלקט של בעל הבית או של העני, יש לתת אותו לעני.

מדרש שני –  'לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ' (שמות כג ו)

לפי פשוטו של מקרא עוסק הפסוק באיסור הטיית דין לרעת העני או לטובתו, אולם רבי שמעון בן לקיש בשם בר קפרא דרש את הפסוק כעוסק במתנות עניים. לפי המדרש, ספק לקט יש לתת לעני במתנה, אומנם ייתכן שהלקט שייך לבעל השדה, אך עדיף לא לדבוק בהכרעה משפטית אלא לגלות רוחב לב ולתת אותו מתנה לעני. אין מדובר בדין אלא בעשייה מוסרית ראויה.[4]

כאמור, השקפת רבי מאיר אינה הכרעה משפטית אלא הכרעה הנובעת מגישה מוסרית, מגישה של חסד.

[1]משנה פאה פ"ד

פאה פ"ד מ"י – יא: 'איזהו לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו תלש מלא קמצו הכהו קוץ ונפל מידו לארץ הרי הוא של בעל הבית תוך היד ותוך המגל לעניים אחר היד ואחר המגל לבעל הבית ראש היד וראש המגל רבי ישמעאל אומר לעניים רבי עקיבא אומר לבעל הבית: חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעל הבית רבי מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט'.

[2] להסבר המשנה מה לבעל הבית ומהו הלקט לעניים ראו הערה קודמת.

[3] ראה הפני משה על המקום. הוא מסביר את הבעיה בהבנת הפסוק כפשוטו כעומד בסתירה לפסוק "ודל לא תהדר בריבו"(שמות כ"ג,3)

[4] ראו הסברו של עלי תמר על המקום. לפי בעל עלי תמר, לקט שכחה ופאה אינם צדקה אלא זכותו של העני מדין תורה. לפיכך אם יתבע בעל השדה את הלקט המצוי בספק ייאמר לו, המוציא מחברו עליו הראיה. לכן ראוי שלא יתבע וייתן לעני (עלי תמר על הדף).