עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 110

 

מקבילות

ירושלמי חגיגה פ"א ה"ח דף עו ע"ד עמ' 781

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה

 

עיון קצר באגדה

האגדה זו כקודמתה מעלה תפיסת עולם בהקשר דרך שבה יש לפסוק הלכה למעשה.

מובאים בה שני כללים: אחד בשם רבי חנינא בשם שמואל שנטען בו כי 'אין לומדים הלכה מן ההורייה', משמע, אין לומדים מתקדים של פסיקת הלכה. בכלל השני נטען כי אין ללמוד הלכה ממעשה, ועליו נאמר ש'הכל מודין', כלומר כולם מסכימים לו.

הסיבה לשני הכללים זהה, והיא האפשרות שהפוסק או בעל המעשה פסקו לפי צורכי השעה.[1]    

בעל הסוגיה מסייג כללים אלו בשתי הגבלות; האחת מובאת בשם רבי מנא הסבור כי איסור לימוד ההלכה הוא במקרה של 'דלא סבר', אך במקרה ש'סבר' ניתן ללמוד הלכה ממעשה או מפסיקה תקדימית. שני מובנים ל'סבר':

1. אם ההלכה 'מסתברת', כלומר, מוסקת, מתפרשת מהמעשה, ניתן לפסוק לפי התקדים.[2]
2. אם התלמיד הוא 'בעל סברה'[3] ויודע ללמוד סברה לעצמו, יש בידו לפסוק לפי התקדים.

הגבלה נוספת שונה מביא בעל הסוגיה בצירוף "אמר ליה". אם הראשונה היא של רבי מנא לדברי רבי חנינא, אזי אפשר וההגבלה השנייה הינה תגובת רבי חנינא לדברי רבי מנא, אך אפשר גם כי בעל הסוגיה הוא שהביאן והעמידן בכעין מחלוקת.

לפי הגבלה זו, בכל מקרה של מחלוקת בהלכה אין ללמוד מהורייה ואין ללמוד ממעשה, אך במקרה שבו אין מחלוקת על ההלכה ניתן לסמוך על ההורייה וכן על המעשה. נמצא איפוא כי האגדה הניחה את הבסיס העיוני לפסיקה על סמך 'תקדים משפטי'.

---

[1] 'דאפשר היה לו (לפוסק) איזה טעם בדבר לפי שלפעמים מורין לפי שעה הצריכה לכך ולפעמים לכך' (פני משה על הדף).

[2]. ראו ר"ש סיריליאו "היכא דמסתבר טעמיה.

[3]. סבר מלשון 'גמיר וסביר'.