עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 113

 

מקבילות

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק לד כד (מקבילה חלקית)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה, מדרש, אנקדוטות וסיפור

 

עיון קצר באגדה

במשנה[3] שנינו את דברי רבי עקיבא הסבור כי קרקע כל שהיא חייבת בפאה ובביכורים. עורך הסוגיה מביא ברייתא אנונימית לפיה חובת 'הראיון', היא חובת 'הראיה' בשלושת הרגלים, תקפה רק כאשר האדם הוא בעליה של קרקע כל שהיא. רבי יוסי מבאר בשמו של רבי יהושע בן לוי את הסיבה בשלה פטור מהמצווה מי שאין לו קרקע '...וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה' (שמות ל"ד כ"ד). מהאמירה כי איש לא יחמוד את 'ארצו', היינו אדמתו, של העולה לרגל, מובן לדרשן שחובת העלייה לרגל היא רק לבעל קרקע, וכי האל ידאג שלא תיגזל בעת שהאדם מקיים את המצווה.

הבעיה שעלולה לצוץ אגב קיום מצוות העלייה לרגל מתבארת במקבילה, במכילתא דרשב"י: 'כי אוריש גוים מפניך ולא יחמד איש את ארצך דברה תורה כנגד היצר שלא יאמרו ישראל היאך אנו מניחין ארצינו ובתינו ושדותינו וכרמינו ועולין לרגל שמא יבואו אחרים וישבו במקומותינו? לפיכך ערב להן הקדוש ברוך הוא ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות. ולא עוד אלא שאין רשות לאחד מן המזיקין להזיק אתכם...'.

בעל הסוגיה מביא שלוש אנקדוטות אנונימיות וסיפור כדי להעיד על קיומה של הבטחת האל בתורה '...וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ...' וכן להעיד על הנאמר במכילתא: '... שאין רשות לאחד מן המזיקין להזיק אתכם...'.

באנקדוטה הראשונה מסופר כי עולה לרגל שהותיר את תבואתו בשדה מצא כי אריות שומרים על שדותיו מחשש של נזק. בשנייה מסופר על עולה לרגל שהותיר את לול תרנגולותיו ללא שמירה, ועם שובו מצא כי בדרך נס גברו התרנגולים על חתולים שבאו לטורפם. ובאנקדוטה השלישית נמסר כי עולה רגל ששכח לנעול את ביתו מצא עם שובו נחש כרוך על המנעול.

בשלוש האנקדוטות לא מוזכר שהאירועים התרחשו בעת שהאנשים עלו לרגל לירושלים, אך בשל שילובן סמוך למימרת רבי יהושע בן לוי ולמדרשו מובן כי מדובר בזמן קיום מצוות הראייה. האנקדוטה הראשונה מאשרת באמצעות המסופר בה את הבטחת האל לשמור על אדמת העולים לרגל. בשתי האנקדוטות האחרות העולים לרגל היו פטורים מהמצווה אך קיימו אותה מרצונם, ובאופן זה מתחזקת הבטחת האל ומתרחבת גם לרכושם של עולי הרגל ולביתם.

בתחילת הסיפור המובא בשמו של רבי פנחס נמסר רקע:

-          מקום מגוריהם של שני אחים יהודים הוא אשקלון ושכניהם גויים.[4]

-          הגורם לעלילה הוא חמדנותם של השכנים הגויים שתכננו לקחת את רכוש היהודים בעת שיעלו לרגל לירושלים.

המידע זה מעלה שני ניגודים: האחד, האחים בוחרים להתגורר בסביבה של נוכרים, אף על פי כן הם מקפידים על קיום המצוות, ועומדים לקיים את מצוות הראייה אפילו אינם חייבים בה לפי עמדתו של רבי יהושע בן לוי, שכן אין להם שדות. ניגוד שני הוא בין האחים היהודים והשכנים הגויים. הראשונים אומנם מתגוררים בסמוך לגויים אך אינם עדות לכך שחוששים מהם, אדרבא בהמשך מסופר כי מביאים להם מתנות מירושלים, ולעומתם הגויים מוצגים באופן שלילי, הם חמדנים ומתכננים לגזול את רכוש היהודים לכשיעדרו.

במרכז העלילה מסופר כי בזמן שהאחים קיימו את המצוות הראייה ושהו בירושלים זימן האל מלאכים בדמותם שיצרו מציאות לפיה הם מצויים בביתם.

בחלקו האחרון השל הסיפור כשהאחים מוסרים לשכניהם מתנות שהביאו להם, תמהים השכנים היכן היו, הרי מבחינתם אותם מלאכים הן האחים, האחים משיבים שהיו בירושלים ומוסיפים על שאלה נוספת כי לא השאירו בביתם בני אדם, או במילים אחרות לא השאירו שומרים. בסיום, כשהתבררה עובדה זו לגויים, הם ברכו את אלוהי היהודים 'דלא שבקון ולא שביק להון'.

משפט הסיום עשוי אולי לרמוז על שינוי שחל בשכנים הגויים, הם מברכים את אלוהי היהודים. כמו כן ברכתם מחזקת את האמונה שהאלוהים ערב לכך שלא ייפגעו המקיימים את מצוות העלייה לרגל, לא הם ולא רכושם.

---

[1] סוקלוף, ערך 'קרע', עמ' 507.

[2] סוקולוף, ערך 'מקמה', עמ' 327.

[3] שם, שם.

[4] בתקופת המשנה והתלמוד הייתה אוכלוסיית אשקלון מעורבת יהודים וגויים, עם זאת נראה שמספר הגויים שהתגוררו באשקלון היה רב יותר. חכמים התלבטו אם יש להחיל את המצוות התלויות בארץ גם על תושבי אשקלון היהודים (אפרת פרדקין, "אשקלון ו'תחומי ארץ ישראל' בתקופת המשנה", קתדרה 19, אפריל 1981).