עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 104

 

מקבילות

בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת נח פרשה לה ד"ה (טז) והיתה הקשת (המקבילה חלקית ובשינויים)

בראשית רבה (מהד' וילנא) פרשת נח פרשה לה

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה, מדרש וסיפור

 

עיון קצר באגדה.

באגדה הקודמת הובאו שני מדרשים; באחד נטען שכל הטוב החומרי שבעולם אינו שווה אף לדבר תורה אחד שנלמד, והוא הדין בכל מצוות התורה, אין הן שוות לדבר תורה אחד. באגדה זו הביא רבי אבא[2] מדרש בשמו של רבי אחא שיש מקום לבחון אם הוא קשור לדיעות שהובעו במדרשי האגדה הקודמת או נוגד להן.

רבי אחא דרש שני פסוקים: 'יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ' (משלי ג' ט"ו) ו'כִּי טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ' (משלי ח' י"א). שני הפסוקים כפשוטם מהללים את החוכמה,[3] ושניהם מדגישים את היותה עדיפה מעושר חומרי. שניהם למעשה זהים למעט שני הבדלים: אחד, בפסוק הראשון נאמר שהחוכמה יקרה מפנינים, ובשני שהיא טובה מהם. והבדל שני הוא בנטיית שם העצם 'חֵפֶץ'. בפסוק הראשון בנטיית השייכות 'חֲפָצֶיךָ', ובפסוק השני בריבוי 'חֲפָצִים'.

על השוני שבנטיית שם העצם 'חֵפֶץ' בנה רבי אחא את מדרשו תוך השוואה לפסוק מספר ירמיהו 'כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהֹוָה' (ירמיהו ט' כ"ג). בפסוק מופיע הפועל 'חָפַצְתִּי', וכפשוטו מובן שהאדם נקרא להבין כי חפצו של האל הוא שיעשה 'חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה'.

את המילה 'חֲפָצִים' בפסוק '... וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ' דרש רבי אחא כטוב מוחשי, כפנינים ואבנים טובות, וכל אלו לא ישוו לדבר תורה אחד. את המילה 'חֲפָצֶיךָ' שבפסוק 'וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ' הוא דרש כדבר תורה. מיד בסמוך דרש את הסיפא של הפסוק מירמיהו 'כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהֹוָה' משמע, חפצו של האל הוא בדבר תורה, בתלמוד תורה. הבנת המדרש בדרך זו מובילה לכך שרבי אחא דורש את הפסוקים כמקורות לדיעות שהובאו באגדה הקודמת, שכל הטוב המוחשי שבעולם וכל המצוות אינם שווים לדבר תורה אחד.

אולם אפשר גם אחרת; אומנם רבי אחא מסכים שכל הטוב המוחשי אינו שווה לדבר תורה אחד, אבל לא כן הדבר כשמדובר במצוות התורה. הוא הביא את הפסוק מירמיהו שעניינו מצוות בין אדם לחברו '... חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ...', ולכן אולי כוונתו היא כי המעשה הוא העיקר, חשובות ועדיפות הן המצוות שאדם מקיים במיוחד כלפי הבריות. ולא 'תלמוד תורה כנגד כולן'.

הסיפור אודות ארטבן ורבי יהודה הנשיא שולב כדי לאשש את הדרשה הקובעת כי כל הטוב שבעולם, כל העושר החומרי, אינו שווה אף לדבר תורה אחד.

ארטבן מלך פרס שלח לרבי יהודה הנשיא אבן טובה שערכה כה רב, עד כי לא ניתן לנקוב בערכה. בתמורה ביקש ארטבן לקבל מרבי דבר שערכו שווה לאבן טובה זו, ורבי שלח לארטבן מזוזה. תגובתו של ארטבן, אפשר בטרוניה, מובעת בשאלה,: 'מה אנא שלחית לך מילה דלית לה טימי. ואת שלחת לי מילה דטבא חד פולר'. רבי השיב לארטבן תשובה כפולה.

תשובה אחת – 'חפציך וחפציי לא ישוו בה'

בתשובה זו שני רבדים: רובד אחד כפשוטו עשוי להיות מובן לארטבן הגוי, כל רכושם יחד אינו שווה בערכו למזוזה ששלח לו. הרובד השני מובן לתלמידי חכמים, שכן הכתוב במזוזה '...וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ: וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: (דברים ו' ו' – ז') מדב

 

---

[1] סוקולוף, ערך 'אטימיטון', עמ' 47. תורגם ל- priceless.

[2] אפשר כי מדובר באמורא בן הדור השני כיוון שמסר בשם רבי אחא שהוא בן הדור השני, ואפשר שהוא בן הדור השלישי, כיוון שהוא אביו של רבי אבא בר מרי.

[3] בפסק השני היא נזכרת מפורשות, והפסוק הראשון הוא המשך לפסוק י"א שבו החוכמה והתבונה נזכרות: 'אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה ... '.

[3]ר בחובה ללמוד. וכאמור, במדרש 'כל העולם כולו אינו שוה אפילו לדבר אחד מן התורה', היינו, כל העושר אינו שקול ללימוד דבר תורה.מכאן שתשובתו זו של רבי מאששת את דרישת 'חפציך' כאבנים יקרות שלימוד התורה עולה בערכו עליהן, וגם על אותה אבן טובה אשר נתן ארטבן לרבי, ושערכה לא יסולא.

תשובה שנייה – 'ולא עוד אלא דאת שלחת לי מילה דאנא מנטר לה ואנא שלחית לך מילה

                     דאת דמך לך והיא מנטרה לך'

התשובה השנייה של רבי אף בה ישנם שני רבדים; הרובד האחד מסביר לארטבן הגוי כי המזוזה תשמור עליו, וזאת בניגוד למתנתו שמחייבת את רבי לשמור עליה. הרובד השני מתבסס על הפסוק 'בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ...(משלי ו' כ"ב) והוא מופנה לאדם מישראל שראוי כי יקפיד על קיומן של מצוות התורה כ'מזוזה', כי הן מגינות על מקיימן.