עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 105

 

מקבילות

ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אמור פרשה כו ב' עמ' תקד (בשינויים)

במדבר רבה (וילנא) פרשת חקת פרשה יט ב' (בשינויים)

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא ד פרה אדומה פרשה א עמ' 56 – 57 (בשינויים)

מדרש תנחומא (ורשא) פרשת חקת (בשינויים)

מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ז' ז' (בשינויים)

גנזי שכטר חלק א' עמ' 66 (בשינויים)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה ומדרש.

 

עיון קצר באגדה

האגדה מצויה בקובץ אגדות שעניינן לשון הרע[2] והיא עוסקת בהלשנה שיש בה גם משום לשון הרע. האגדות הובאו כדי להבהיר את הסכנה הקיימת לחברה שיש בה מלשינים ודוברי לשון הרע.

רבי אבא בר כהנא סבר כי בדורו של דוד המלך היו כולם צדיקים, ובגלל מלשינים והולכי רכיל נפלו, היינו הובסו במלחמותיהם. את אמירתו הוא מבסס על מדרש שלא כפשוטו של הפסוק 'נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה' (תהלים נ"ז ה).

'לְבָאִם' כפשוטו אלו לביאים, אריות,[3] אך הדרשן מייחס זאת לאבנר ולעמשא שהיו 'אריות בתורה'.

שאול גזר על כהני נב דין מות[4] כתוצאה מהלשנתו של דואג האדומי. בסיפור המקראי נאמר: 'וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי יְהֹוָה כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִי וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי יְהֹוָה' (שמואל א כ"ב י"ז). זהותם של הרצים נדרשת כאבנר ועמשא שעל אף התפטרותם הפומבית לא הצליחו להניא את המלך מהרג זה.[5] נמצא כי אף 'אריות שבעם' נפלו כתוצאה מהלשנה ולא הצליחו למנוע את הריגתם של כהני נוב.

המשפט 'אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים'כפשוטו מתאר את תחושת הכותב כשוכב על גחלים לוהטות,[6] אולם הוא נדרש שלא כפשוטו על ידי בעל האגדה כעוסק בדואג ובאחיתופל שבמעשיהם גילו שהם להוטים אחר לשון הרע כנגד דוד.

בפסוק כפשוטו 'בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים' מתפרש כי ה'לְבָאִם' וה'לֹהֲטִים' ' שבפסוק הם בני אדם ששיניהם חדות כחנית וכחיצים.[7] אולם בעל האגדה דרש שלא כפשוטו כי בני אדם אלו הם בני העיר קעילה.[8] דוד שברח משאול נלחם בפלישתים והציל את תושבי העיר, אך לשאול נודע כי דוד נמצא בעיר. לא מבואר כיצד נודע הדבר לשאול, ויש להניח כי מדובר בהלשנה על ידי 'בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים'. דוד חשש שמא יוסגר על ידי בני העיר לכן נמלט מקעילה.

'וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה' מתפרש בפסוק כמקביל ל'שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים', אלו בני אדם המדברים בשטנה.[9] אולם שלא כפשוטו בעל האגדה מייחס אותם לבני הזיפים, בני העיר זיף שביהודה, המוזכרים בתהילים 'לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מַשְׂכִּיל לְדָוִד:בְּבוֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ' (פרק נ"ד א' – ב'). מהמזמור מתברר כי בני העיר הלשינו לפני שאול על המקום המסתור של דוד.

הפסוק העוקב לפסוק ''נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה' הוא 'רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אֱלֹהִים עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ' (תהילים נ"ז ו') כפשוטו הוא מתפרש כקריאת הכותב לתשועת האל, [10] אך בעל האגדה דורשו כקריאה לאל לסלק את שכינתו ממקום בו מצויים מלשינים.

---

[1] סוקולוף, ערך 'דילטורייה', עמ' 146.

[2] על הקשרו של עניין זה לסוגיה ראו בהקדמה לאגדה 30.

[3] עמוס חכם, פירוש לספר תהילים, עמ' עמ' שלב..

[4] על הריגתם של כהני נב ראו שמואל א' פרק כב.

[5] ראו מדרש זה באגדה 'דואג האדומי אין לו חלק לעולם הבא סנהדרין פ"י ה"ב

[6] עמוס חכם, פירוש לספר תהילים, עמ' שלב.

[7] שם, שם.

[8] את סיפורהעיר קעילה ראו בשמואל א' פרק כג.

[9] ראו פירוש של דעת מקרא במקום.

[10] ראו פירוש של דעת מקרא במקום.