עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 104

 

מקבילות

לא נמצאו

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה ומדרש

 

עיון קצר באגדה

האגדה היא חלק מקובץ אגדות שעניינן לשון הרע,[1] והיא בנויה מארבעה מדרשים המתייחסים למימרת רבי יוחנן.

המדרש הראשון נקשר למימרת רבי יוחנן, שלדבריו, האומר לשון הרע הוא כ'כופר בעיקר', כלומר, הוא מי שמכחיש את קיום האל או את שייכותו לעם ישראל או את שניהם.[2] וכאסמכתא לכך הובא הפסוק 'אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ' (תהלים י"ב ה) שנדרש כפשוטו.

המדרש השני אנונימי, ולטענת הדרשן, ייחודה של לשון הרע בעובדה שבכל העבירות אדם חוטא כלפי יושבי הארץ, בעוד שבאומרו לשון הרע הוא חוטא גם כלפי שמים. הטענה מתבססת על דרשת הפסוק 'שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ' (תהילים ע"ג ט'). כפשוטו חלקו הראשון של הפסוק מדבר בדוברים שכביכול קמים ועומדים בשמים ומדברים בשם האל ומלאכיו.[3] ואפשר כי הפועל 'שַׁתּוּ' כוונתו 'שותת', היינו דבריהם שותתים, זורמים, כביכול משמים. בחלקו השני של המשפט מובהר כי הם מדברים על פני האדמה כבני אדם, מדברים רעה בצדיקים וביראי האל,[4] או באל עצמו.[5] אם כוונת הפסוק היא כפירוש האחרון, הרי שדרשן זה סבור כרבי יוחנן שהאומר לשון הרע הריהו ככופר בעיקר.

המדרש השלישי נדרש על ידי רבי יצחק: 'בִּינוּ נָא זֹאת שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ פֶּן אֶטְרֹף וְאֵין מַצִּיל' (תהילים נ' כ"ב). אפשר כי הוא בא להוסיף על מדרשו של רבי יהושע בן לוי המובא בסמוך לו 'תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי' (שם, כ'). על מדרשו של רבי יהושע בן לוי ניתן לומר בבירור כי עוסק בלשון הרע, ואפשר כי עורך האגדה שילב את מדרשו של רבי יצחק בהבנה כי אף הוא עוסק באותו העניין. הבנה זו מתבססת על המצוי בשני פסוקים קודמים 'פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה' (שם, י"ט), ו'וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ' (שם, ט"ז). מהפסוקים כי האומר לשון הרע חוטא לאדם ברעה ובמרמה, וכמו כן משתמע שהאל כועס על רשע הלומד התורה ונושא על פיו את ספר חוקיו ואת הברית עם אלוהיו בדרך לא נכונה, נראה על פי ההקשר שבדרך של לשון הרע.

אפשר כי הביטוי 'שֹׁכְחֵי אֱלוֹהַּ' בפסוק שדרש רבי יצחק מכוון לאלו שהוזכרו קודם לכן, השולחים פיהם ברעה, דוברי מרמה, נותני דופי והנושאים ברית עם האל על פיהם בדרך רעה, וכך גם במדרשו בו נתפסת עבירת לשון הרע בחטא כלפי אדם ושמים כאחד.

מכאן שארבעת פסוקים נדרשו כאסמכתא למימרת רבי יוחנן שהחוטא בלשון הרע הוא ככופר בעיקר.

---

[1] על הקשרו של עניין זה לסוגיה ראו בהקדמה לאגדה קודמת. (אגדה 30)

[2] ראו מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יח, וכמו כן באגדה של פסח "רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל וכפר בעיקר...".

[3] ראו רש"י ואבן עזרא על הפסוק.

[4] שם, שם.

[5] ראו רד"ק האלשיך ומצודת דוד על הפסוק.