עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 104

 

מקבילות

אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יב (מקבילה חלקית)

מסכתות קטנות מסכת דרך ארץ פרק שלום הלכה ד (מקבילה חלקית)

ויקרא רבה (מהד' מרגליות) פרשת צו פרשה ט ד"ה [ט] אמ' ר' (מקבילה חלקית)

מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - פרשת חקת ד"ה זש"ע סור מרע (מקבילה חלקית)

משנת רבי אליעזר פרשה ד ד"ה גדול הוא השלום עמ' 71 (מקבילה חלקית)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מדרש

 

עיון קצר באגדה

'הבאת שלום בין אדם לחבירו' נמנית במשנה[1] כדבר 'שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא'. ואגדה זו עניינה הבאת השלום.

בפתיחת האגדה מובא הפסוק 'סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ' (תהילים ל"ד ט"ו) שהוא המקור למצווה להביא שלום בין אדם לחברו. הפסוק כפשוטו עוסק בהתרחקות מרע, ומובנו של השלום הוא הימנעות מריב ומחלוקת או עשיית מעשים המביאים טובה לבריות.[2] שני הפעלים בפסוק באים להדגיש את חשיבות השלום, והם מתפרשים כך שעל האדם לבקש, לרצות את השלום, ולרדוף אותו, לטרוח להשיגו.

באגדה דרש הדרשן את שני הפעלים, לבקש ולרדוף, בשונה מפשוטו של הפסוק; הוא דרש 'בקש במקומך', כלומר, לבקש את השלום בסביבתו, בקרב הקרובים אליו, ואילו את 'ורדפיהו', שמבטא ריצה אחר משהו תוך התרחקות מהמקום בו נמצא האדם, דרש כרדיפה אחר השלום במקום אחר. ניתן לפרש זאת שראוי כי האדם ירחיק אפילו למקום אחר כדי להשכין שם שלום.[3]

ובהקשר לנאמר במשנה 'והקרן קיימת לו לעולם הבא' דרש רבי טביומי גזירה שווה בין אותו הפסוק 'סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ' לבין הפסוק שהוזכר בסוגיה כמקור לגמילות החסדים ר'ֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד (משלי כ"א כ"א).[4] בשניהם פעלים בני אותו השורש: רָדְפֵהוּ' ו'ר'ֹדֵף', ומכאן, כשם שבגמילות חסדים נאמר שהאדם הרודף אחר עשיית חסדים יזכה לכבוד בעולם הזה ולחיים בעולם הבא, כן יזכה גם האדם שירדוף אחר הבאת שלום בין הבריות.

שני המדרשים עוסקים בשתי נקודות ראות שונות בנושא 'הבאת שלום בין אדם לחברו'. המדרש הראשון נועד לדרבן את האדם להביא שלום במקומו ובמקומות אחרים, ואילו המדרש השני עוסק בשכר שיזכה האדם המבקש שלום ורודף אחריו.

 

---

[1] פאה פ"א מ"א.

[2] עמוס חכם, פירוש לספר תהילים, עמ' קפט.

[3] הפני משה על הדף.

[4] ראו אגדה קודמת רודף צדקה וחסד ימצא כבוד וחיים פ"א ה"א דף טו ע"ד עמ' 81 – 82