עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 80

 

מקבילות

ירושלמי קידושין פ"א ה"ז דף סא ע"ב עמ' 1156

 

בבלי קידושין לא ע"א (בשינויים)

בבלי עבודה זרה כד ע"א (בשינויים)

דברים רבה פרשת דברים פרשה אטו [ב, ג] ד"ה רב לכם סב את ההר הזה

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

סיפור, מימרה ומדרש

 

עיון קצר באגדה[1]

אגדה זו מתקשרת לקודמות לה בתיאור הדרך שבה דמה בן נתינה, גוי אשקלוני, כיבד את הוריו. הוא סגד לאביו עד כדי הפיכת האבן עליה ישב לאליל ואת אימו לא בייש אף כי היא פגעה בו בפרהסיה. אגדה זו מאירה פן ערכי נוסף בדרך שבה כיבד את אביו.

באקספוזיציה נמסר רקע; אבן ישפה[2] המיוחסת לבנימין בחושן הכהן הגדול אבדה, ולחכמים התברר כי ניתן להשיג אבן זו אצל דמה בן נתינה.

בחלקה הראשון של העלילה נמסר שהחכמים הגיעו למקומו וסיכמו על קניית האבן הטובה במחיר של מאה דינרים.

ההסתבכות בעלילה מתחילה כשעלה דמה בן נתינה כדי להביא את האבן, אך מצא את אביו ישן ואבר מגופו נוגע בתיבה שבה מצויה האבן. לא ידוע כיצד בדיוק נגע האב בתיבה, ובעל האגדה מביא שתי מסורות: 'יש שאומרים מפתח של התיבה היה נתון בתוך אצבעו של אביו, ויש אומרים רגלו הייתה פשוטה על התיבה". כך מסתיים חלק זה, ולא ברור כלל מה מתכוון הבן לעשות, להעיר את האב כדי לממש את המקח והממכר או שמא לוותר על המכירה.

העלילה מסתבכת יותר, כיוון שירד והודיע על כך שאינו יכול למסור את האבן, והחכמים שבאו אליו העלו את הסכום שמוכנים לשלם עוד ועוד, וגם כשהגיעו לסכום עתק של אלף דינרים, סרב דמה בן נתינה להעיר את אביו. החכמים נמצאו בבעיה, שכן יש לקבוע את אבן הישפה בחושן, וסביר שאין להשיגה במקום אחר.

התרת הסתבכות העלילה באה באופן טבעי, האב התעורר משנתו, דמה בן נתינה יכול היה לפתוח את התיבה ולהביא את האבן. המספר יכול היה לכאורה לסיים בנקודה זו את האגדה, שכן כל דמות מימשה את רצונה והבעיה שהתעוררה נפתרה, אבל הוא הוסיף את דברי דמה בן נתינה 'איני נהנה מכבוד אבותי כלום', שמאירים את תפיסת עולמו ומעמיקים את ההערכה לדמותו. הוא סרב להרוויח תשע מאות דינר נוספים כפי שקבעו החכמים בהתמקחות כשאביו ישן, ביושרו לקח הגוי האשקלוני רק מאה דינר ואת המעשה נימק בכך שכבוד אביו אינו שקול לרווח כספי, בזה אינו מתמקח. יש בסיום זה גם משום מוסר השכל בכל הנוגע לכיבוד הורים, כיבודם הוא מעבר לכל עניין ממוני רווחי.

זמן התרחשות האירוע הוא בתקופה שבית המקדש עמד על תילו, והכהן הגדול ענד את החושן, מכאן שניתן להניח כי דברי רבי יוסי בי רבי בון[3] 'בו בלילה ילדה פרתו אדומה ושקלו לו ישראל משקלה זהב ושקלוה' ונשענים על מסורת מאוחרת. ואכן בקטע הסוגיה הבא אחרי הסיפור מובא מדרשו של האמורא רבי שבתי על הפסוק 'שַׁדַּי לֹא מְצָאנֻהוּ שַׂגִּיא כֹחַ וּמִשְׁפָּט וְרֹב צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה' (איוב ל"ז כ"ג), פסוק שהוא חלק מסיום תשובתו של אליהוא לאיוב. איוב ביקש לערוך משפט מול האל, ואליהוא משיב כי האל שגיא ורב כוח, אין הוא מייסר את בריותיו שלא במשפט אלא בצדק.[4] רבי שבתי דרש שלא כפשוטו את הפסוק ואמר כי הקב'ה אינו משהה את שכר המצוה שעושה גוי. דמה בן נתינה כיבד את אביו, לכן זכה במצווה שנה לאחר מכן.

---

[1]המבקש להרחיב על אגדה זו ועל הבאות אחריה יעיין במאמרו של שמא פרידמן 'דמה בן נתינה: לדמותו ההיסטורית, פרק בחקר  האגדה התלמודית', היגיון ליונה, היבטים חדשים בחקר ספרות המדרש, האגדה והפיוט, קובץ מחקרים לכבודו של פרו' יונה פרנקל, (עורכים: י' לוינסון, י' אלבוים וג' חזן-רוקם), 38 – 130.

[2] אין לדעת בוודאות איזו אבן חן היא; יש האומרים כי זו פנינה, יש הסבורים כי זו אופל ויש ג'ספר.

[3] אמורא ארצישראלי בן הדור השלישי – רביעי או אמורא בבלי בן הדור החמישי.

[4] עמוס חכם, פירוש לספר איוב, עמ' רפו – רפז. ראו שם הרחבה ואפשרויות פירוש נוספות.