עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 101

 

מקבילות

תוספתא פאה (מהד' ליברמן) פ"ד הי"ח עמ' 60 (בשינויים)

בבלי בבא בתרא יא ע"א

פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כה, עשר תעשר

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

סיפור ומדרש

 

עיון קצר באגדה

עניינה של האגדה הוא מתן צדקה; בפתיחתה מסופר שמונבז המלך[1] 'עמד ובזבז כל נכסיו לעניים', קרוביו באו אליו בטענה שאבותיו הוסיפו על כל האוצרות שאותם קיבלו, ואילו הוא בזבז הכל. דבריהם בנויים על שני ניגודים: הוא לעומת אבותיו, ההוספה לאוצר לעומת בזבוז האוצר. וניגוד נוסף הוא במשמעות הפועל 'בזבז'. בתלמוד שכיחה המילה במובן של מתן צדקה,[2] ואילו קרובי מונבז משתמשים בה במובן השלילי של הוצאת כסף למטרות חסרות חשיבות. מונבז השיב לקרוביו 'כל שכן', היינו, אדרבא בניגוד לאבותיו הוא גנז את האוצרות טוב יותר.

בהמשך דבריו הביא מונבז המלך שישה נימוקים לדרכו בגניזת האוצרות; כל נימוק הוא משפט מחובר בן שלושה אברים, שני הראשונים מנוגדים זה לזה, החלק הראשון נפתח ב'אבותי' ומציין את דרכם בשמירת האוצרות, והאבר השני נפתח ב'ואני' ומציין את דרכו. בסיומו של כל משפט הביא מדרש פסוק שבא לחזק את נימוקו. בפסוקים מופיעה מילה שנגזרה מהשורש צד"ק המקשרת אם ישירות ואם על דרך הצליל למילה 'צדקה', שהיא דרכו של המלך לגנוז את אוצרותיו.

א.      אבותי גנזו בארץ, ואני גנזתי בשמים, שנאמר 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף' (תהלים פ"ה י"ב). אבותיו גנזו באופן מוחשי בארץ, ואילו הוא גנז את האוצר באופן מופשט 'בשמים'. זכות הצדקה שוכנת בשמים והיא המשלמת לנותן הצדקה כגמולו.[3] ואפשר כי המדרש נשען על הנאמר בפסוק הקודם 'צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקו', והתוצאה היא 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח', היינו, הארץ תתן פריה, ואת אשר יזרעו יקצרו.[4] לפי הבנה זו, האוצרות יגדלו שכן הארץ תיתן פריה.

ב.      אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פירות, ואני גנזתי אוצרות שהן עושין פירות, שנאמר אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ (ישעיהו ג' י'). אבותיו גנזו את האוצרות והריהם גנוזים ללא כל שינוי, אינם מתרבים, ואילו אוצרותיו עושים פרי. נימוק זה מתבסס על המשנה הראשונה בפאה[5] שלפיה מעשי הצדקה אלו דברים שנהנים מפירותיהם בעולם הזה, ועם זאת הקרן קיימת גם לעולם הבא. לאישוש דבריו דורש מונבז את הפסוק מישעיהו לפיו הקהל צריך לאשר שהלקח שלמדו מהנביא-צדיק הוא טוב, ואז הם ייהנו מתוצאות מעשיהם הטובים.[6]

ג.       אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו שנאמר 'צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאוֹ' (תהילים צ"ז ב'). אבותיו גנזו את האוצרות במקום שניתן לקחתם,[7] ואילו הוא שמרם במקום שאין יד אדם שולטת בו, אצל האל. הפסוק שהובא ניתן להבינו כפשוטו, הצדק והמשפט הם בבסיס שלטון האל, והאוצרות יישמרו היטב. אך ניתן לקשור את המדרש לצדקה ולומר כי זכות הצדקה שמורה לו לאדם תחת כס הכבוד.

ד.      אבותי גנזו ממון ואני גנזתי נפשות שנאמר פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם (משלי י"א ל'). אבותיו גנזו ממון, ואילו הוא שמר נפשות, בני אדם, כיוון שבמתן הצדקה סייע לנזקקים, נתן להם חיים. הפסוק בהקשרו מדבר על הצדיק שמושך בדבריו את נפשות שומעיו בלקח החכם שנותן,[8] ואילו המדרש מתייחס למילה 'צדיק' כאל צדקה, והמובן הוא שהנותן צדקה קונה את נפשות האדם, נותן להם חיים.

ה.     אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי שנאמר '...וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ (דברים כ"ד י"ג). אלמלא המדרש ניתן היה להבין את הדברים באופן שאינו מיטיב עם המלך, שכן אבותיו גנזו את האוצרות לאחרים, ואילו הוא לעצמו. אלא שבאומרו 'לעצמי' אין כוונתו לשימוש המוחשי באוצרות, אלא שגנז את זכות הצדקה ושכרה לעצמו ולבניו. הפסוק שנדרש אכן עוסק כפשוטו במעשה צדקה לעני,[9] והמעשה הזה, כנאמר בפסוק, יהיה 'לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ', הוא שישמור לפניו את זכות הצדקה לנותן ולבניו.[10]

ו.        אבותי גנזו בעולם הזה, ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר 'וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת' (משלי י' ב'). אבותיו גנזו את האוצרות בעולם הזה שהוא בן חלוף, ואילו הוא גנזם לעולם הבא, לא אותם ולא שמירה מוחשית, אלא את הזכות בנתינתם כצדקה. כפשוטו מדבר הפסוק בהבדל בין אוצרות שזכו בהם במעשי רשע, והם אינם מועילים, לעומת אוצרות שזכו בהם במעשי צדק, והם מצילים את האדם. אך המילה 'צְדָקָה' בפסוק איפשרה לדרוש אותו כי הנותן צדקה ניצל ממוות.[11] אלא שבעל האגדה הוסיף למדרש את הסברו, שאין הכוונה לכך שהנותן צדקה לא ימות בעולם הזה, אלא שבזכותה יזכה לעולם הבא.

עיון בנימוקיו של המלך מונבז לכך שהדרך בה גנז את אוצרותיו עדיפה מזו של אבותיו מעלה כי הם מסודרים בזוגות; שני הנימוקים הראשונים עניינם בפירות שעושה הוא באוצרות, זוג הנימוקים הבא עוסק בקשר שבין האוצרות לאחרים אם בדרך השמירה ואם בתועלת המופקת מהם, והזוג האחרון עוסק בעצמו, בזכות הצדקה השמורה לו.

---

[1] מונבז השני הוא מלך חדייב במאה הראשונה לפני הספירה, לפני חורבן הבית. אימו הלני המלכה ובעלה-אחיה התייהדו, ובניהם איזאטס ומונבז השני התייהדו אף הם. מונבז השני עלה לשלטון לאחר מות אחיו הצעיר איזאטס, הוא העלה את עצמות אחיו ואימו לירושלים ובנה בה ארמון על שמו. יוסף בן מתיתיהו מציג את איזאטס כדמות המרכזית במשפחה שהתייהדה, אולם בספרות התלמודית מונבז הוא שהטביע חותמו במשפחה. מסופר על נדיבותו לאנשי ירושלים (בבלי בבא בתרא יא ע"א), על נדיבותו לבית המקדש (בבלי יומא לז ע"א), ובבראשית רבה (מהד' תיאודור-אלבק פרשת לך לך מ"ו י') מסופר על עניין מילתו ומילת אחיו (אנצ' עברית כב, ערך 'מונבז', עמ' 456; שם כותב הערך לא צויין).

[2] ראו בבלי כתובות נ ע"א.

[3] רש"י בבא בתרא יא ע"א ד"ה כשאמת מארץ תצמח.

[4] עמוס חכם, פירוש לתהילים (דעת מקרא), עמ' קיג.

[5] פ"א מ"א 'אלו דברים שאין להם שיעור ... אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ...'.

[6] מובנה של המילה 'מעלליהם' כאן הוא על דרך החיוב. פירוש הפסוק מתבסס על פירושו של עמוס חכם, ספר ישעיהו (דעת מקרא), עמ' ל"ו – ל"ז.

[7] יד אדם עלולה לגזול את האוצרות, לגנוב מהם או לקחתם כשלל במלחמה.

[8] יהודה קיל, פירוש לספר ישעיהו (דעת מקרא), עמ' ע'.

[9] 'וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ: הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ' (דברים כ"ד י"ב – י"ג).

[10] יפה מראה, עמ' 67; אהרן מירסקי, פירוש לספר דברים (דעת מקרא), עמ' שנב.

[11] כך דרשו רבי עקיבא ושמואל. ראו בבלי שבת קנו ע"ב.