עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 101

 

מקבילות

לא נמצאו[1]

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

אנקדוטה, כעין סוגיה

 

עיון קצר באגדה

במשנה[2] נזכרת גמילות חסדים בין ה'דברים שאין להן שיעור', היינו מצוות שהתורה לא נתנה להם מידה קצובה לעשייתם, מצוות שכל המרבה בהן הרי זה משובח.[3] בדיון ההלכתי הקודם לאגדתנו מבחינים בין גמילות חסדים לבין צדקה ואומרים: 'וגמילות חסדים הדא דתימר בגופו, אבל בממונו יש לו שיעור'. ואומנם כבר באושא, בדור רביעי של תנאים, התקינו 'המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש'.[4]  האגדה עוסקת בעניין זה.

בחלקה הראשון נמסר כי רבי ישבב חילק את כל נכסיו לעניים, ולכן 'שלח לו רבן גמליאל'. אין מציינים מה שלח לו, אך מתוך ההמשך מובן שרבן גמליאל, כנראה, שלח לו נזיפה על שנתן צדקה מנכסיו יותר מחומש.

בחלקה השני של האגדה מובא שיח חכמים התמהים על רבן גמליאל ששלח לרבי ישבב, שהרי תקנת אושא לפיה לא יבזבז אדם יותר מחומש מנכסיו מאוחרת לרבן גמליאל. רבי יוסי בי רבי בון פותר את התמיהה בשמו של רבי לוי 'הלכה הייתה בידם ושכחוה', היינו, הייתה זו הלכה בעבר, והיא נשכחה. הסבר זה הוא רגיל למצב של הלכות הנשנות וחוזרות ונשנו, ובכל המקומות שבהם מובא בירושלמי הסבר זה אין זו מסורת אמיתית של שכחה אלא דרך מלאכותית שנועדה לנמק מדוע נשנות תקנות בדורות שונים. מסיבה זו אין להניח שהחלטה זו חודשה בדור אושא, אלא שדור אושא ריכז הלכות מדורות קודמים [5]

בעל הסוגיה מסכם את שיחת החכמים באומרו כי עמדה ש'כל דבר שבית דין נותנין נפשן עליו סוף הוא מתקיים'. בדבריו הוא מבטא תפיסת עולם לפיה בית דין העובד ומתייגע לחקור עניין מוסרי וחשוב כדי לעמוד על עיקרו,[6] גם אם אין הדבר מתממש בזמנו, סופו שיתקיים בדורות מאוחרים יותר. ולחיזוק דבריו אומר בעל הסוגיה: 'סוף הוא מתקיים כמה שנאמר למשה בסיני', ונראה שכוונתו כי בית דין זה מצליח לכוון אל האמת ולדון דין נכון כפי שנאמר למשה בסיני, כהלכה למשה בסיני.

האנקדוטה ושיח החכמים שאחריה משקפים עמדה הגיונית ומוסרית, נתינת צדקה צריכה להיעשות מתוך שיקול דעת ומתוך התחשבות בבני המשפחה, לכן ישנו גבול עליון למתן צדקה, לא יותר מחומש של הנכסים.

 

 

---