עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 101

 

מקבילות

בבלי שבת קלג ע"ב (בשינויים)

מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק ג הי"ז (בשינויים)

מסכתות קטנות מסכת ספר תורה פרק ג ה"י(בשינויים)

בבלי נזיר ב ע"ב (בשינויים)

מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דשירה פרשה ג

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק טו ב

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת בשלח פרק טו סימן ב

שכל טוב (בובר) שמות פרשת בשלח פרק טו סימן כא (בשינויים)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מדרש

 

עיון קצר באגדה

במשנה[1] נאמר כי מתנות עניים ומצוות שעניינן עזרה לזולת אין להן שיעור, אולם בדיון ההלכתי נקבע שאומנם אין שיעור למצוות שמקיים אדם בגופו, אך '...בממונו יש לו שיעור...',[2] היינו, אם נותן מהונו, יש לכך גבול.

רב הונא קבע כי במצוות ייתן אדם עד שליש, ורב חביבא בשם חכמי בבל קישר את דבריו להידור מצווה: ' לקח אדם מצוה וראה אחרת נאה הימנה... עד שליש'. האגדה שלפנינו עוסקת בהידור מצוות.[3]

רבי ישמעאל מביא את הפסוק 'זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ'(שמות טו ב), שואל כיצד ניתן לנוות את האל, היינו לייפותו, ותשובתו 'אֶנָּוֶה לפניו במצוות' משמעה שהאדם ייפה את עצמו במצוות בעבור האל. הוא מונה מצוות שניתן ליפות את מראן החיצוני: לולב, סוכה, שופר, ציצית ותפילין.

אבא שאול דורש את הפסוק באופן שונה;[4] המילה 'אַנְוֵ֔הוּ' רומזת לשתי מילים: 'אני' 'והוא', ומכאן מסיק החכם כי על האני לדמות לאל במידותיו, כשם שהאל חנון ורחום, כן יהיה האדם.

שני החכמים דורשים את הפסוק בהקשר להידור במצוות; רבי ישמעאל במצוות שעניינן בין אדם למקום, ואילו אבא שאול בהיבט המוסרי של האדם, ביחסים שבין אדם לחברו.

---

[1] פאה ם"א מ"א.

[2] פאה פ"א ה"א דף ד ע"ב עמ' 78.

[3] מן הראוי לציין כי ישנה מחלוקת בין פרשנים; יש הרואים במדרש מקור לחיוב להידור במצוות (רי"ף, רמב"ם), ויש הרואים בו אסמכתא לחיוב מדרבנן (תוספות מנחות מא ע"ב).

[4] אין בדברי אבא שאול משום ביטול דברי רבי ישמעאל, אפשר לראותם כתוספת.