משניות פרק ח[1]
משנה א
מאימתי כל אדם מותרין בלקט משיהלכו הנמשות בפרט ובעוללות משיהלכו העניים בכרם ויבאו ובזיתים משתרד רביעה שנייה אמר ר' יהודה והלא יש שאינן מוסקין אלא לאחר רביעה שנייה אלא כדי שיהא העני יוצא ולא יהא מביא בארבעה אסרות
משנה ב
נאמנים על הלקט ועל השכחה ועל הפיאה בשעתן על מעשר עני בכל שנתו ובן לוי נאמן לעולם אינן נאמנין אלא על דבר שדרך בני אדן נוהגין כן
משנה ג (משניות ג ו-ד צורפו להלכה אחת בתלמוד הירושלמי, הלכה ג)
נאמנין על החיטים אינן נאמנין לא על הקמח ולא על הפת נאמנין על השעורה של אורז ואין נאמנין עליו בין חי בין מבושל נאמנין על הפול אינן נאמנין על הגריסים בין חיים בין מבושלין נאמנין על השמן לומר של מעשר עני הוא ואינן נאמנין עליו לומר של זיתי נקוף הוא:
משנה ד (משניות ג ו-ד צורפו להלכה אחת בתלמוד הירושלמי, הלכה ג)
נאמנין על הירק חי ואינן נאמנים עליו מבושל אלה אם כן היה דבר ממועט שכן דרך בעל הבית להיות מוציא מלפסו
משנה ה (משנה ד בתלמוד הירושלמי)
אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטין וקב שעורין ר' מאיר אומר חצי קב קב וחצי כוסמין קב גרוגרות או מנה דבילה ר' עקיבה אומר פרס חצי לוג יין ר' עקיבה אומר רביעית רביעית שמן ר' עקיבה אומר שמינית ושאר כל הפירות אבא שאול אומר כדי שימכרם ויקח בהן מזון שתי סעודות
משנה ו (הלכה ה בתלמוד הירושלמי)
מידה זו אמורה בכהנים ובלוים ובישראלין היה מציל נוטל מחצה ונותן מחצה היה לו דבר ממועט נותן לפניהם והן מחלקין ביניהם
משנה ז (הלכה ו בתלמוד הירושלמי)
אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון מארבע סאין בסלע לן נותנין לו פרנסת לינה שבת נותנין לו מזון שלוש סעודות מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי מזון ארבע עשרה סעודות לא יטול מן הקופה והקופה ניגבת בשנים ומתחלקת בשלשה
משנה ח (הלכה ז בתלמוד הירושלמי)
מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופיאה ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול היו ממושכנים לכתובת אשתו או לבעל חובו הרי זה יטול אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו:
משנה ט (הלכה ח התלמוד הירושלמי)
מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נמת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס לאחרים משלו ועל זה נאמר ברוך הגבר.
[1] לפי כ"י קויפמן.