משניות פרק ד[1]
משנה א (משניות א ו-ב צורפו להלכה אחת בתלמוד הירושלמי)
הפיאה ניתנת במחובר לקרקע בדלית ובדקל בעל הבית מוריד ומחלק לעניים רבי שמעון אומר אף בחליקי אגוזים אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אומר לבוז לזה שומעין שאמר כהלכה
משנה ב (משניות א ו-ב צורפו להלכה אחת בתלמוד הירושלמי)
בדלית ובדקל אינו כן אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק זה שומעין שאמר כהלכה
משנה ג (הלכה ב בתלמוד הירושלמי)
נטל מקצת הפיאה וזרק על השאר אין לו בה כלום נפל לו עליה פרש טליתו עליה מעבירין אותו מימנו וכן בלקט וכן בעומר השכחה
משנה ד (הלכה ג בתלמוד הירושלמי)
פיאה אין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותה בקרדומות כדי שלא יכו איש את רעהו: שלש אבעיות ביום בשחר ובחצות ובמנחה רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו ר' עקיבה אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו של בית נמר היו מלקטין על החבל ונותנים פאה מכל אומן ואומן
משנה ה (הלכה ד בתלמוד הירושלמי)
נכרי שקצר את שדהו ואחר כך נתגייר פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפיאה ר' יהודה מחייב בשכחה שאין השכחה אלא בשעת העימור
משנה ו (משניות ו ו-ז צורפו להלכה אחת בתלמוד הירושלמי, הלכה ה)
הקדיש קמה ופדה קמה חייב עומרים ופדה עומרים חייב קמה ופדה עומרים פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה
משנה ז (משניות ו ו-ז צורפו להלכה אחת בתלמוד הירושלמי, הלכה ה)
כיוצא בו המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות ופדיין חייבין משבאו לעונת המעשרות ופדיין חייבין הקדישן עד שלא נגמרו וגמרן הגזבר ואחר כך פדיין פטורין שבשעת חובתן היו פטורין
משנה ח (הלכה ו בתלמוד הירושלמי)
מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לאיש פלוני עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכמים אומרים יתננה לעני שנימצא ראשון הלקט והשכחה והפיאה של נכרי חייב במעשרות אלא אם כן הבקיר
משנה ט (משניות ט ו-י צורפו להלכה אחת בתלמוד הירושלמי, הלכה ז)
אי זה לקט הנושר בשעת הקצירה היה קוצר קצר מלא ידו תלש מלא קמצו הכהו קוץ נפל מידו על הארץ הרי זה של בעל הבית תוך היד תוך המגל לעניים אחר היד אחר המגל לבעל הבית ראש היד ראש המגל ר' ישמעאל אומר לעניים ר' עקיבה אומר לבעל הבית
משנה י (משניות ט ו-י צורפו להלכה אחת בתלמוד הירושלמי, הלכה ז)
חוררי נמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעל הבית שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים של בעל הבית ר' מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט
[1] לפי כ"י קויפמן.