מסכת פאה
משניות פרק א[1]
משנה א
אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והבכורים והראיון וגמילות חסד ותלמוד תורה אלו דברין שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן מתקיימת לו בעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם
משנה ב
אין פוחתין לפאה מששים אף על פי שאמרו אין לפאה שיעור הכל לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי הענוה
משנה ג
נותנין פיאה מתחלת השדה ומאמצעה ר' שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משם הבקר
משנה ד(משניות ד' ו-ה צורפו להלכה אחת בתלמוד הירושלמי, הלכה ד)
כלל אמרו בפיאה כל שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום חייב בפאה והתבואה והקטניות בכלל הזה
משנה ה(משניות ד' ו-ה צורפו להלכה אחת בתלמוד הירושלמי, הלכה ד)
ובאילן האוג והחרובין והאגוזים והשקדים הגפנים והרמונים הזיתים והתמרים חייבים בפאה
משנה ו (הלכה ה בתלמוד הירושלמי)
לעולם הוא נותן משם פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ונותן משם הבקר ופטור מן המעשרות עד שימרח מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי ר' עקיבה כהן ולוי שלקח את הגורן המעשרות שלהם עד שימרחו המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר