הלכה למשה מסיני

הלכה למשה מסיני

בביטוי 'הלכה למשה מסיני' לא התכוונו חכמים לייחוס היסטורי, לכך שהלכה מסויימת או שכלל התורה שבעל פה נאמרו בסיני למשה ונמסרו ממנו, אלא שהם יונקים וניזונים מן הגרעין של דברי התורה.[1] חכמים יודעים מעצמם לכוון להלכה למשה מסיני,[2] כפי שנאמר: 'החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קיבל את שלו מסיני'.[3]

בתקופה התנאית לא ייחסו הלכה שמקורה אינו ידוע את היותה למשה מסיני, אלא כל לימוד עקרוני, שאלה של תלמיד ותשובת הרב, מחלוקות ואף התפיסה התיאולוגית על מקום התורה שבעל פה – כל אלה הם בבחינת דברים שנאמרו למשה בסיני.[4] בדורות מאוחרים יותר נתפסה ההלכה המסויימת באופן קונקרטי כהלכה שנמסרה מדור לדור מאז משה, מסירה של ממש בדרך היסטורית ומכאן ייחודה, תוקפה ומעמדה ההילכתי. שורשי תפיסה זו מצויים בתלמוד הירושלמי, אך הם בולטים מאוחר יותר בכתבי הגאונים, המפרשים והפוסקים.

בתלמודים 'הלכה למשה מסיני' היא קביעה אידיאית של תנאים ושל אמוראים, לפיה ישנה זיקה של התורה שבעל פה וההלכה למתן התורה בסיני. [5]

[1] שמואל ספראי, "הלכה למשה בסיני", בתוך מחקרי תלמוד, יעקב זוסמן ודוד רוזנטל (עורכים), עמ' 35.

[2] א"א אורבך, ההלכה – מקורותיה והתפתחותה, עמ' 64, 173.

[3]שמות רבה (מהד' וילנא) פרשת יתרו פרשה כח.

[4] ספראי, שם, עמ' 32.

[5] שם, שם, עמ' 38.