עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 98

 

מקבילות

בבלי מכות כג ע"ב (בשינויים)

בראשית רבה (מהד' אלבק) פרשה צ"ו ד"ה ויקרא יעקב עמ' 1202 – 1203 (בשינויים)

רות רבה (מהד' לרנר) פרשה ד' ד"ה והנה בועז (בשינויים)

מדרש תנחומא (מהד' בובר) פרשת ויחי סימן י' (בשינויים)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה ומדרש

 

עיון קצר באגדה

רבי יהושע אומר כי שלוש קביעות שקבעו חכמים בבית דין של מטה הסכים עימם בית דין של מעלה, בית דינו של האל. את הסכמת בית דינו של האל יש לראות כתמיכה בהחלטתם של חכמים,[1] באגדה שלפנינו מבאר בעל הסוגיה כי הצורך בתמיכת בית דינו של האל בקביעות אלו נובע מכך שאין להוסיף או לשנות את שקבע האל, אף לא לחדש דבר שלא נקבע על ידו. שלוש הקביעות שבית דין של מעלה הסכים עם בית דין של מטה הובאו בהדרגה: יהושע בן נון הוסיף על הוראת האל בהקשר ליריחו, מרדכי ואסתר חידשו חג[2] שלא על דעת האל, ובעז שינה בעקיפין חוק מקראי

חרמה של יריחו

לפני כניסת עם ישראל לארץ מצווה האל 'כִּי יְבִיאֲךָ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: וּנְתָנָם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם' (דברים ז' א' – ב'). האל מצווה להחרים את הגויים, יושבי הארץ, אך אין בדבריו התייחסות לרכושם. אולם כאשר נערך יהושע למלחמה ביריחו, הוא גוזר גזירה להחרים את רכוש העיר: 'וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַיהֹוָה רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ' (יהושע ו' י"ז). חרם זה שגזר של יהושע מכונה 'חרמה של יריחו'.

בית דינו של האל מקבל גזירה זו, וכאישוש לכך נמצא בפרק העוקב דבר האל המתייחס לחרם של יהושע כאל ציוויו שלו: 'חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם' (יהושע ז' י"א).

מגילת אסתר

החלטתם של מרדכי ואסתר לקבוע על דעת עצמם את חג הפורים כחג לדורות קיבלה את הסכמת האל ובית דינו. אישוש לכך מצוי בהסברו המדרשי של רב לפסוק 'קִיְּמוּ וקבל וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה' (אסתר ט' כ"ז). נכתב 'וקבל', ומכאן שבית דין של מעלה קיבל את החלטת מרדכי ואסתר.[3]

שאילת שלום

חכמים התקינו 'שיהא אדם שואל את שלום חברו בשם',[4] וביססו את תקנתם על דבריו של בעז לקוצרים. הוא פנה אליהם בברכה 'יְהֹוָה עִמָּכֶם', והם ענו לוֹ 'יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה' (רות ב' ד'). ברכת השלום של בועז ותשובת הקוצרים מלמדת כי על אף האיסור 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא ...' (שמות כ' ז') זו ברכה שגרתית.

העדות שדרך ברכה זו קיבלה את אישור בית דינו של האל מצויה בברכת המלאך, נציג האל, לגדעון:'וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהֹוָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהֹוָה עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל' (שופטים ו' י"ב).

רבי אבון בשם רבי יהושע בן לוי מוסיף על שלוש הקביעות שנקבעו בבית דין של מטה ושאותן אישר בית דין של מעלה גם את החלטת בית דין של מטה בנושא מעשרות. בימי עזרא היה ספק אם קיימת חובת הפרשת תרומות ומעשרות,[5] אך בית דין של מעלה הסכים לגזירת בית דינו של עזרא שחייב הפרשה של מעשרות אף כי האל פטר אותם מהם.[6] אישוש לכך מוצא רבי יהושע בן לוי בפסוק 'הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת...' (מלאכי ג' י') שאותו דורש כעוסק במעשרות.

---

[1] ראו פירושו של עלי תמר על המקום.

[2] ולא מוזכר במגילת אסתר על פנייה לאל.

[3] אין זה פשוטו של מקרא. כפשוטו הכוונה כנזכר בהמשך הפסוק וקיבל היהודים. הם כעם אחד.

[4] משנה ברכות פ"ט, מ"ה

[5]'התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה' (רמב"ם הלכות תרומות פרק א הכ"ו)

[6] ראו הסברו של הפני משה על המקום.