מושגים
אבות העולם – מקובל לראות בשלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, כאבות העולם.[1] נראה כי הגדרה זו היא מאוחרת יחסית, שכן היא מופיעה לראשונה במדרש אגדה: 'כנגד ג' אבות העולם אברהם יצחק ויעקב'.[2] במשנה אבות העולם הם הלל ושמאי;[3] בתלמוד הירושלמי שואלים חכמים מיהם, ואף נחלקים בתשובה, אחת התשובות היא רבי עקיבא ורבי ישמעאל.[4] נראה כי בתחילה אבות העולם נתפסו כגדולים בדורם, ומאוחר יותר נתקבע הביטוי על שלושת האבות בלבד.
אביב – שני מובנים למושג:
תבואה לפני גמר הבשלתה, כשהשבולים עודן ירוקות.
עונת השנה שבין החורף ובין הקייץ, חודשי ניסן, אייר וסיון לערך.
אורים ותומים – כח אלהי הפועל בחושן אותו נשא הכהן הגדול על האפוד, והוא שהשיב לשאלות בעניני ציבור של ישראל[5]. הוראת השם 'אורים ותומים' באה, כנראה, במשמעות מנוגדת כמו בצירופים שמיים זוגיים אחרים, ארור לעומת תם. כלומר הגורל מכריע אם הדבר עליו נשאל הוא טוב וישר או רע וארור. מכאן שהתשובות על שאלות שנשאלו היו צריכות להכריע בין שתי ברירות[6]
אוריתא (אורייתא, אורייא) – תורה בלשון הארמית[7]. מקור המושג הוא בתפיסה כי תורה היא אור אשר ניתן מהאל.
אחד – מכינוייו של הקב"ה.
איגרת ביקורת – איגרת הנכתבת כשבית דין מוכרים נכסי יתומים, או נכסי הלווה שלא מדעתו, או גזבר המוכר ניכסי הקדש. האיגרת היא הכרזה, חובת פרסום מכירת נכסים על ידי בית-דין או אפוטרופוס, שנועדה להרבות במחירם. המילה 'ביקורת' נוספה משום שעל ידי ההכרזה של מכירת קרקעות על ידי בית דין באים בני אדם לבקרה ולשומהּ, או משום שמדקדקים היטב במכירה זו שתהיה בשוויה. ישנה מחלוקת ראשונים אם נכתבת האיגרת לפני המכירה או אחריה[8].
איטה – מה עשית, או בגללך, באשמתך, מלשון בעטיך[9]. הפניית אצבע מאשימה.
אלפא ביתא –מילולית, אלו שמות שתי האותיות הראשונות ביוונית; אותיות אלו הפכו לסמל של מערכת כל האותיות בלשון. לעיתים הן נכתבות ברצף: אלפביתא.
אמה – מידת אורך קדומה; המרחק מראש האמה, האצבע האמצעית שביד, ועד למרפק אצל אדם מבוגרהיא אמה, ושוויה שישה טפחים[10].
אנטלר - שליח שיש לו הרשאה[11]. מקור המילה מהלשון היוונית, ובאותה ההוראה – מורשה. במשנה[12] מדובר בשלילת מצב בו אדם מיוצג על ידי עורכי דינין, שעל פי ההקשר נראה כי הם מתפקדים כאנטלר. כמו כן נמצאה תעודה מהמאה העשירית שבה יהודי ממנה אחר להיות אנטלר[13] שלו, ומציין שהוא מייצגו בכל הטיעונים כנגד אדם אחר[14][15]
אנשי הכנסת הגדולה – ראשי העם בימי הבית השני עד לתקופת הזוגות. עזרא הסופר היה מראשוני הכנסת הגדולה ושמעון הצדיק היה האחרון שבהם. תקופתם נמשכה כמאתיים שנה. מספרם אינו ידוע. יש אומרים 120,יש אומרים 85, יש אומרים שמספרם לא היה קבוע.
אפוד – אחד משמונה בגדי הכהן הגדול. על הכנת האפוד נאמר: 'וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב: שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת יִהְיֶה לּוֹ אֶל שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר' (שמות כ"ח ו' – ז'). כלומר, הוא עשוי שתי יריעות בד, אחת לחזה ואחת לגב, והיו רוכסים אותן זול לזו על הכתפיים בכתפות.[16] על האפוד היה מונח החושן שחובר אליו בשתי טבעות זהב (שמות, שם, כ"ג – כ"ח). האפוד נחשב לבגד החשוב ביותר בבגדי הכהן הגדול.[17]
אפיקורוס – כינוי לאדם הכופר באלוהים, המכחיש תורה ודת והפורק כל עול. הכינוי ניתן על שמו של הפילוסוף היווני אפיקור.[18] ביהדות נרדף המושג לכופר, כנראה, משום שהסטואיקנים האשימו את אפיקור בכפירה בדת ובהתפרקות מעקרונות המוסר.[19] עם זאת אין הוראתו בתלמודים ברורה, שכן לצדוקים ייחסו אפיקורסות[20], לכופרים באחדות הבורא[21] וגם למבזים תלמידי חכמים[22] .
ארנונה – מס שהוטל לצורך אחזקת החיילים החונים בארץ ולקיום הפקידות. המס נגבה מיבול השדה, המקנה וממוצרים גמורים. המס נקצב בנוסף למסי היבול הקבועים[23].
בולבוטין – חברי המועצה, בעלי הכוח והממון[24].
בי רב – הביטוי 'בי רב' משמש בבבל ככינוי למוסדות אקדמיים, היינו לבתי מדרש.[25]
ביעור – לשונית, משמעו פינוי, ניקוי, חיסול; במקורות מובא המושג ביעור בעיקר בהקשר לפסח, לקראתו מנקים ממקום היישוב את המעשרות שהשתהו בנתינתם[26].
ביצוע – מקור המילה בשורש בצ"ע שמשמעו לפרוס, לחתוך. בספרות התלמוד הושאלה המילה לעשיית פשרה[27]. כביכול חותכים את הדין בין בעלי הדין, כל אחד מהם גם מוותר וגם מקבל[28]. ביצוע הוא קביעה של הפוסק על פי שיקול דעתו בהסכמת שני הצדדים.
בית דין שלמטן – מושג המבטא בית דין של בני אדם לעומת בית הדין של האל.
בית דין שלמעלן – מושג המבטא את בית דינו של האל.
בית דין חצוף – בית דין המקיים נוהל משפטי בניגוד לתקנות חכמים[29].
בית הוועד – מקום לימוד בבית פרטי או בבית הכנסת המקומי, בניגוד לבית מדרש שהיה, כנראה, מקום בבניין נפרד שנועד ללימוד בלבד[30]. בית הוועד הרגיל הוא מקום הישיבה והסנהדרין, אולם יש והכוונה היא למקומו של בית דין לעיבור החודש[31].
בית כנסת – בניין המיועד לתפילה בציבור ליהודים.
יש הרואים את 'בית העם' הנזכר במקרא 'וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת־בֵּית הָעָם שָׂרְפוּ הַכַּשְׂדִּים בָּאֵשׁ וְאֶת־חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם נָתָצוּ' (ירמיהו ל"ט ח') כגרעינו הראשוני של בית הכנסת. על מהותו ותפקידו בתקופת המקרא אין עדויות, אך מאוחר יותר שימש כמקום כינוס לעם לצורך דיון בענייני הציבור, בו היו הנביאים משמיעים את נבואתם, והוא גם שימש לתפילה.
משערים כי בית הכנסת נוצר בגלות בבל בסוף ימי בית ראשון לשם התכנסות לתפילה ולקריאה בתורה, ואפשר גם לשמיעת דרשות. הוא שימש מעין תחליף לבית המקדש. תפיסה זו נשענת על הכתוב ביחזקאל 'לָכֵן אֱמֹר כֹּה־אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר־בָּאוּ שָׁם' (שם י"א ט"ז)
החל מהמאה הראשונה לספירה מוזכר בית הכנסת כמוסד קדום שנועד לקריאת התורה.
יסודותיו הדתיים, הטקסיים והקהילתיים של בית הכנסת נוצקו בתקופת המשנה והתלמוד. הוא היווה צומת חברתי ודתי בקהילה היהודית, התקיימו בו התפילה, קריאת התורה, הדרשה הציבורית ולימוד התורה המקצועי למחצה. בנוסף פעלו במבנה מוסדות הקהילה על כל שירותיה ותפיסת העולם החברתית שהיתה תשתית לפעילות זו.[32]
בית שמאי ובית הלל – תלמידי שמאי והלל שהלכו בדרכיהם הקימו מעין אסכולות, בתי מדרש, העצימו את השוני שבין רבותיהם וקבעוה כמחלוקת בית שמאי ובית הלל.
בן סורר ומורה – על פי התורה, בן שאינו שומע בקול הוריו והוא זולל וסובא נחשב כבן סורר ומורה. ההורים רשאים לפנות לבית הדין, ובסמכות הדיינים לדונו למוות (דברים כ"א י"ח – כ"א). חז"ל הגדירו את מעשיו ואת המגבלות על פנייתם של ההורים לבית הדין באופן כזה שכמעט ולא ניתן למעשה לקיים את ההלכה, ולכן נאמר בבברייתא: 'בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות'.[33]
בנין אב – המקור שממנו למדים כלל ביחס לדומים לו. בניין אב הוא אחד מל"ב מידות למדרש אגדה[34]. בכר רואה ב'בניין אב' גם מונח מתודולוגי: 'הטרמין הזה העתיק של מדרש התנאים בא פעמים אחדות באגדה שאחרי תקופת התנאים באופן אפיי מאוד', היינו כביטוי ספרותי ולא כמידה[35].
בעל פעור
בעל, אל השמים, הרעם, הגשמים והפיריון, היה האל המרכזי של הכנענים. היו 'בעלים' שונים בערים באיזור, ובעל פעור היה האל אותו עבדו במואב ובמדיין.
בספרות היהודית הלניסטית ראו את העבודה לבעל פעור כטקסים פולחניים מלאי זימה. לפי התלמוד, היו עובדיו של בעל פעור פוערים עצמם לכבודו (משנה, סנהדרין פ"ז מ"ו). רש"י פירש את שם האליל: 'על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו' (רש"י, במדבר כ"ה ג').
בעל קרי ראו 'קרי'.
בצים – ארבעה מובנים למושג:
בִּיצות[36].
מקום מלא טיט ורפש[37].
בָּצָע משמעו מקום מים עומדים[38].
מלשון 'ביצועין' משמע מקום מבותר.
בקע לגולגולת – יחידת משקל[39], מטבע[40].
בתולה – במשמעות הפיזיולוגית – אישה שקרום הבתולין שלה שלם; במשמעות חברתית – אישה שלא נבעלה, שלא קיימה יחסי מין[41]. במקורות נמצא כי ישנן אפשרויות שונות להגדרת בתולה[42].
גב מעלה הר הבית – בחלק הצפוני של בית המקדש היתה חומה שנקראה 'סורג', הוקמו בה עמודים גדולים ברשיון השלטון הרומי, ועליהם כתובות ביוונית ולטינית המזהירים מבקרים לא יהודים שלא לעבור דרך שערי הסורג. לפנים מן הסורג היו שתים עשרה מעלות שנקראו בשם הכולל 'מעלה בהר הבית'. כנראה, זהו המקום בו ישבו רבן גמליאל הזקן ובית דינו[43]. מעלה הר הבית אלו מעלות הר הבית או בשוק העליון על יד שער האשפות[44].
גדול – החכם העומד בראש בית הדין[45].
גוג ומגוג – מושג ביהדות המתאר מלחמה קשה שתהיה באחרית הימים בין קואליציה של עמים בראשם גוג מלך מגוג נגד עם ישראל. במלחמה זו ינצח עם ישראל, ולאחריה מאמינים כי תבוא הגאולה המלאה.
גורל – אבן קטנה או דבר אחר שמטילים כדי להחליט דבר מה על פי החפץ המוטל[46]. השם משמש לביטוי הדבר אשר ניתן על ידי הגורל[47]. נהגו להטיל גורל לשם בירור בין כמה דברים או אנשים השווים בזכויותיהם, או בנוגע לחלוקה, או בחלות קדושה, או זכייה במצווה וכד'[48].
גזל – לקיחת דבר מבעליו בכוח הזרוע; הגזלן הוא מי שדרכו לגזול[49]. הוא עובר בלא תעשה, שנאמר 'לא תגזול' (ויקרא י"ט י"ג). יחסם של חכמים לגזל היה מחמיר, ומימרת רבי יוחנן משקפת זאת: 'כל מי שהוא גוזל את חבירו שוה פרוטה מעלין עליו כאלו הוא הורגו'[50]. חכמים הרחיבו את מושג הגזל ואסרו כמה דברים שמדין תורה אין בעשייתם משום גזל כגון משחקי מזל למיניהם[51]. בהשאלה היה הגוזל שונא טוב ואוהב רעה[52]
גזרת הכתוב – 'גזר' משמעו 'חתך'; בלשון בית המדרש קראו גזירת הכתוב לאותם חוקים מהתורה שלא ניתנו להם טעמים[53].
גיהנום – שְאוֹל, המקום שעל פי אמונת ההמון יגיעו אליו החוטאים לאחר מותם ויעונו בו. חכמים סבורים כי מקור השם (ומצומו) הוא גיא בן הנם, שהיה משל לתועבה נוראה ולזוועה כי שם היו מעבירים עובדי המולך את בניהם באש[54].
גילוי עריות – עבירה על האיסור המוחלט לקיים יחסי אישות עם שארי בשר. האיסור מתבסס על הפסוק: 'אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהֹוָה' (ויקרא י"ח ו').
גמול חסד (למת)– הטיפול במת בכבוד הראוי לו, הלוויתו והספדו נקראים "גמילות חסדים של אמת", כיוון שהעושה אינו מצפה לגמול[55].
גמר דין – גמר הדין הוא השלב בו מחליט בית הדין אם הנאשם חייב או זכאי, ואף מכריז על כך: 'איש פלוני אתה חייב' או 'איש פלוני אתה זכאי'[56].
גן עדן[57] – המקום בו חיו אדם וחוה לפני שחטאו וגורשו ממנו.[58] על פי האמונה זהו המקום אליו יגיעו הצדיקים לאחר מותם ובו יקבלו את שכרם. השכר הוא רוחני: '...כך עתיד הקדוש ברוך הוא מטייל עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, וצדיקים רואים אותו ומזדעזעים מלפניו'.[59] גן עדן גם נזכר במובן מקום הטובה העתידה לכלל עם ישראל לאחר הגאולה: 'לאן אוליכן לגן הדס'.[60]
דבר תורה – מובנו דין שהוא מן התורה אף שאינו מפורש בה, אלא נלמד ממדרש חכמים[61].
דורשי רשומות – הוראתו המדוייקת של צירוף זה לא נתבררה.[62]
רש"י פירש את ביטוי כ'דרושי פסוקים כדכתיב (דניאל י) את הרשום בכתב'.[63] בן יהודה הציע 'דורשי כתובים בדרשות שונות', כלומר, אלו שדרשו פסוקים בדרשות שונות, אולם בהערה הוסיף כי אפשר להבין את הביטוי באופן פשוט, כדורשי המימרות הכתובות במקרא.[64]
דין תורה – חוק הכתוב בתורה שבכתב או שחכמים בדרך המדרש קבעו שהדין הוא מהתורה[65].
דיני נפשות – דינים שגזר הדין בהם עלול להיות מוות.
דיני ממונות – דינים אזרחיים; דינים שגזר הדין בהם הוא עונש כספי.
דינר – שם מטבע של זהב או כסף שהיה נהוג בקיסרות הרומית[66]. משקלו של דינר זהב
היה 3.585 גרם.
דרך ארץ – הנהגות האדם במידות ומוסר בינו לבין עצמו ובינו לבין חברו, משמע, דרכיו והתנהגותו בתחומי הדיבור, האכילה, הלבוש, המלאכה, המשא ומתן וכל היחסים שבינו לבין חברו.[67] בשיח היומיומי הכוונה שדרך התחברותו של האדם עם הזולת היא בנחת ובאופן תרבותי.[68]
הגיס – גס, בלשון יוון משמעו מתפאר וגאה רוח[69]. מי שנוהג בגבהות לב, בגאווה, מתוך שאינו מודע לעצמו וליכולותיו.
הגמון – מקור המילה מיוונית, בה המשמעות היא מצביא, שר, שליט. בין היהודים זהו מונח שנתקבל לציון נושא התפקיד החשוב בכנסיה הנוצרית. ניתן לשער כי מוצא המשרה היה בכת האיסיים (ההנחה מתבססת על מגילות מדבר יהודה ועל כתבי פילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו)[70].
היתר במה – היתר להקריב קרבנות מחוץ למשכן ולמקדש. כל אחד ואחד היה בונה לו במה בראש גגו ועל פתח ביתו ובכל מקום שירצה ומקריב עליה קרבנות בזמן היתר הבמות[71].
הכרע דעת – שני מובנים למושג:
- העדפת דבר, נטייה לצד מסויים[72].
- פסיקה משפטית.
הלכה – מקור המילה הוא מהשורש הל"ך שהתפתח באופן מטאפורי להליכה בדרך החיים[73]. בלשון בית המדרש הלכה משמעה צו, חובה דתית שיש לעשותה. המושג התפתח לכל חלק בתלמוד שעוסק בדינים, בחוקים[74]. כמו כן ההלכה היא אחד משלושת המקצועות המרכיבים את כלל התורה שבע"פ: הלכה מדרש ואגדה[75].
הלל (הלל שלם והלל המצרי) – הלל הוא תפילה שנועדה להודות לאל ולשבח אותו. נאמרים בה מזמורי תהילים. בימים שבהם נאמר הלל אין מתפללים תחנון.
- הלל שלם (תהילים קי"ג – קי"ח) נאמר אחרי תפילת העמידה בשמונה עשר ימי מועד בשנה: שבעת ימי הסוכות, שמיני עצרת, שמונת ימי החנוכה, וביום הראשון של פסח ושבועות.
- הלל המצרי נקרא כך כיוון שמוזכרת בו יציאת מצרים. הוא מכונה גם חצי הלל כיוון שמדלגים על שני חצאי פרקים (קט"ו א' – י"א ו-קט"ז א' – י"א).
הלל המצרי תוקן, כפי הנאה, על ידי התנאים.[76]
הלקאה (מלקין) – העונש שמחייבת התורה על העובר על מצוות לא תעשה הוא ארבעים חסר אחת מלקות (דברים כ"ה ג'). אין העונש חל על העובר על מצוות לא תעשה שאין בו מעשה ולא על הניתק לעשה, כלומר שניתן לתקנו על ידי מצוות עשה.
המקום, שכינה– כינוי לאל; נגזר מתפיסה דתית לפיה נמצא האל בכל מקום ביקום[77].
הפריש חלתה – פעולה של הפרשת תרומה לכוהן מעיסה שממנה עומדים לאפות דבר מאפה. חובה להפריש חלה מחמישה מיני דגן: חיטים, שעורים, כוסמין, שבולת שועל ושיפון. לתרומה זו אין שיעור מהתורה, אולם חכמים קבעו לה שיעור[78].
השלים – קרא מתוך ההפטרה[79].
הקש[80] – השוואה אל השווה, אנאלוגיה בתוכן מעניין לעניין[81]. המידה 'היקש' אינה מצויה בשבע המידות של הלל או בשלוש עשרה המידות של רבי ישמעאל.
ותיק – ותיק הוא אדם המצוי בתפקידו או במקומו זמן רב, ונראה כי זו משמעותו החלקית של המושג בתוספתא,[82] אלא שנוסף לו גם התואר "ראוי להוראה", היינו בעל ידע והבנה וראוי להורות הלכה. המשמעות השכיחה ביותר של המושג נקשרת למנהגם של ותיקים להקדים ולהתפלל את תפילת השחר,[83] וכפועל יוצא מכך הם זריזים ומקדימין למצוות.[84]
זכות – שלושה מובנים למושג:
הצדקה בדין, טענה הנאמרת בתהליך הדין והיא לטובתו של הנאשם.
מעשה טוב שניתן עליו גמול (בבלי, ראש השנה יא ע"א).
יתרון, מעלה טובה, חסד (בבלי, גיטין יב ע"ב).
זקן – ארבעה מובנים למושג:
אדם מבוגר, בהשאלה זקן הוא אדם שקנה חכמה[85].
חבר הסנהדרין.
אדם נבחר במעמדו, רם מעלה, כגון זקני כהונה, זקני בית דין[86].
אב[87].
זקן ממרא - זקן ממרא הוא דיין שחלק על חבריו בדין, חלק גם על קביעת בית הדין הגדול, חזר לעירו ופסק בניגוד להם.[88] המושג אינו מצוי בתורה, אך חז"ל התבססו על הכתוב בדברים: 'כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט: וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ ... וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן... וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע (דברים י"ז ח' – י"ג).
חבר – שלושה מובנים למושג:
תלמיד חכם בניגוד לעם הארץ[89].
חכם שלא נסמך.
חכם שנסמך ועלה מדרגת תלמיד לדרגת חבר[90].
חכם שלא קיבל מינוי רשמי להצטרף לדיונים בענייני לוח השנה.[91]
חברייא – קבוצת תלמידי חכמים באחת מישיבות ארץ ישראל, בייחוד בטבריה במרוצת המאה השלישית ועד למחצית המאה הרביעית. אפשר כי חברי הקבוצה לא הגיעו להוראה, לסמיכה או למינוי מסיבה איזושהי. אם כי ייתכן שמסמיכות המושג 'חברייא' לחברים ייתכן שניתן למצוא זהות בין המושגים האלו.[92]
חובה – שני מובנים למושג:
אַשְמָה.
דבר אשר מוטל על האדם לעשותו ללא כל קשר לרצונו בכך[93].
חוטא – סוקולוף מתרגם חטא כsin במשמעות עבירה, משגה. החוטא הוא מבצע העבירה המשגה.
חולין – המושג חולין במקורו הוא דבר שאין קדושה. בהלכה נתייחד המושג ליבול לאחר שהופרשו ממנו התרומה והמעשר.
חותם – כלי לטביעת סמל (אישי או רשמי) בחומר רך או במסמכים כתובים, שימש כאמצעי לזיהוי רכוש, לצרכים מאגיים ובהליכים משפטיים[94].
חזן – שומר; מפקח בבית הכנסת, בבית הדין או על לימוד של תינוקות בבית הספר[95]. בבתי כנסיות מכונה שליח הציבור הקורא את התפילה בקול חזן.
חיה טהורה וחיה טמאה
החוק במקרא קובע מי החיה הטהורה המותרת באכילה, ומי הטמאה האסורה.
החיה הטהורה: '... זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ' (ויקרא י"א ב' – ג').
החיה הטמאה היא זו אשר אינה מעלה גרה ואינה מפריסה פרסה. הכתוב מפרט את אלו שיש להם מאפיין אחד בלבד וקובע כי אלו חיות טמאות אסורות למאכל. 'אַךְ אֶת־זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת־הַגָּמָל כִּי־מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת־הַשָּׁפָן כִּי־מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת־הָאַרְנֶבֶת כִּי־מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם: וְאֶת־הַחֲזִיר כִּי־מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא־יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם: מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם' (שם, ד' – ח')
חיל – חלק ממתחם המקדש המצוי בין הסורג לבין כותלי בית המקדש. נוכרים וטמאי מת אסורים בכניסה לחלק זה של המקדש.
חכם (חכים) – המילה חכם מציינת אפשרויות שונות של מעמד האדם:
תואר למלומד שלא הוסמך.
תואר למי שנסמך[96].
תואר למי שעמד בראש בית מדרש[97].
תואר לאדם היודע תורה או מדעים.
חלה – ראו הפריש חלתה.
חסיד – אדם בעל מידות, זריז במצוות ומחמיר על עצמו[98]. במשנה מוגדר כאדם השומר על זכות הזולת ומוותר על שלו 'שלי שלך ושלך שלך' (אבות פ"ה מ"י), וכאדם 'קשה לכעוס ונוח לרצות' (אבות פ"ה מי"א).
חילול השם – היפוכו של קידוש השם; מעשה הגורם לעשיית שם האל חולין.[99]
חצוף – עז פנים, מי שאינו מתבייש לנהוג בשונה מן הרצוי והנהוג בחברה בה הוא חי[100].
טהרה
מושג מופשט המבטא נקיון, צחות וזכות. טהור הוא מי שאין בו תערובת, הוא נקי וזך.[101]
טומאה – מושג מופשט המציין את ההפך מטהור ומקדוש, ועניינו תיעוב מפני זוהמה או מפני איסור תורה או איסור דרבנן[102]. טמא הוא אדם או כלי שדבקה בו טומאה.
יצר הטוב – מושג הבא מתחום תורת האדם ותורת המידות של היהדות. הוא היפוכו של יצר הטוב, משמע, הוא היסוד המשדל את האדם למעשים טובים.[103]
יצר הרע – מושג הבא מתחום תורת האדם ותורת המידות של היהדות. המושג נתבע לראשונה בתורה 'כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו'[104]. במקרא השימוש במושג היה פיוטי – פסיכולוגי, לשוני – אטימולוגי; בספרים החיצוניים ובספרות האגדה הקדומה קיבל המושג משמעות מטאפיסית – קוסמית; בספרות האגדה ובספרות המוסר בכל הדורות קיבל שימש המושג במשמעות מוסרית. יצר הרע הוא היסוד המשדל את האדם למעשים רעים[105] ומשמש כשם נרדף ללב כמקור לתאוות האדם[106].
יקוב הדין את ההר - חוק הוא ולא יעבור, אין לוותר ואין לרחם בדין[107].
כ"ד מתנות – עשרים וארבע מתנות הניתנות לכהנים; עשר ניתנות במקדש ונאכלות בו, ארבע בירושלים, ועשר נוספות בגבולין, כלומר מחוץ לירושלים[108].
כהן – אדם העובד את עבודת הקודש מעלה קורבנות ועושה שאר מעשה העבודה. במקור כהן היא אדם העוסק בידיעת העתיד, ידיעת נסתרות וקוסמות, אך בכל הלשונות השמיות למעט ערבית נתפתח המושג למעלה עליונה של העוסק בקודש.[109]
כהן גדול – הכהן שעמד בכל דור בראש הכוהנים, מעמד משפחתי סגור מתוך שבט לוי. הוא נבדל משאר הכוהנים בחובות ובזכויות, ואף בלבוש מפואר.[110] הוא נשא את חושן המשפט וענה למלכים כששאלו באורים ותומים. רק הוא בלבד רשאי היה להיכנס לקודש הקדשים ביום הכיפורים, ועליו הוטלה כל עבודה הקודש ביום זה. הוטלו עליו חומרות מיוחדות בעינייני אישות וטומאה.[111]
כומר – כהן, בפרט כהנים לאלילים ולאלי הגויים. מקור השם אינו יודע; לדעת רד"ק משמעותו המקורית בסורית הוא הצבע השחור על שם לבושם של הכמרים שם. לדעת אברבנאל באשורית משמעותו נפילה, אולם אין ודאות אף לא לאחד מן המקורות.[112]
כותי (כותים)[113] – זהו כינויים של השומרונים, הגויים שהושיב מלך אשור בערי שומרון אחרי הגלותו את עשרת השבטים. הם כונו בשם 'כותים' על שם העיר כותא, שרובם הובאו ממנה.
יש אומרים, שהכותים גרי אריות הם, שלא קיבלו עליהם את קיום המצוות אלא מפחד האריות שהיו טורפים בהם[114] ולמעשה נותרו עובדי עבודה זרה. ויש סוברים, שהכותים גרי אמת הם, שנתגיירו אחר כך בלב שלם, ודינם כישראל. רבם שמעון בן גמליאל אמר עליהם: 'כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקים בה יותר מישראל'[115]. אלא שלא היו בקיאים בהרבה מצוות[116]. הם לא היו נאמנים על ישראל במיוחד לאחר שקבעו את הר גריזים כמקום מקדשם, במקום בית המקדש שבירושלים. בתקופה מאוחרת יותר, מצאו אצל הכותים דמות יונה בראש הר גריזים, שהיו עובדים אותה, ומאז גזרו עליהם חכמים ועשאום כגויים גמורים לכל דבריהם.
כלי – חפץ או מכשיר שנועדו לשימוש מסויים, ובהשאלה לאברי גוף הממלאים תפקיד מסויים[117] וגם בהשאלה לבני אדם בכלל[118]. במקורות נמצא כי נאמר 'כלי' גם בהשאלה על אשה בהקשר ליחסי אישות[119].
כנישתא מדרתא – כנישתא משמעה כניסה, אך היא הפכה לשם נרדף לבית כנסת;[120] מדרתא פירושו מורָד, ומכאן האפשרות שהיה זה בית כנסת הבנוי במדרון[121]. לפי הפני משה הכוונה בשער העיר.
הסבר אחר מקשר את בית הכנסת למרד הגדול, ולפיו יצא ממנו האות הראשון למרד בזמנו של הקיסר נירון[122]. בשל כך נקרא בשיכול אותיות 'כנשתא דמרדותא'[123].
כפף – כפף הינו משורש 'כף' שמשמעו להפוך דבר ופניו למטה. שורש זה הושאל על ידי חכמים לעניין הכרח[124], לעקם, לכפות[125].
כפרה – שם פעולה שמשמעותו עשיית מעשה שעל ידיו יסולחו העוונות והחטאים.[126] מקור הפעל הוא הוא ממושג של כיסוי או של מְחִיָּה. באכדית כֻפֻרֻ משמעו שפשוף וכן משמש במשמעות של כפרת עוונות.[127] במקרא מופיע רק הפועל, ואילו בספרות חז"ל מופיע השם בצורתו זו.
כרת – עונש מוות שלא בידי אדם; הכינוי ניתן על שם הביטוי 'וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ' המצוי בפסוקים בתורה שבהם נמסר עונש על אי קיום מצוות.[128] על מהות העונש ישנן דיעות שונות: מות האדם קודם זמנו,[129] ערירות.[130] דיעה מאוחרת יותר היא שלא יזכה לחיי עולם הבא.[131]
לחם הפנים – שלושה שמות ללחם הפנים: 'לחם הפנים' (שמות כ"ח ל') משום שהיתה צורתם כעין פנים; 'לחם התמיד' (במדבר ד' ז') מפני שהיו תמיד על השולחן לפני ה' ולא הוסרו משם כל השבוע עד שהניחו אחרים במקומם; 'לחם המערכת' (דברי הימים א' ט' ל"ב) מפני שהונחו על שתי מערכות.
כל ערב שבת היו עורכים על שולחן הזהב בהיכל שתים עשרה חלות. הן נאפו מקמח סולת. אורך הבצק לפני קיפולו היה עשרה טפחים, רוחבו חמישה טפחים ועוביו טפח. בארבע פינותיו של הבצק הוסיפו כעין קרנות מהבצק עצמו, כל קרן בגובה שבעה אצבעות. את הבצק השטוח קיפלו משני צדדיו שני טפחים, ואפו אותו בתנור כשהוא מונח בתוך קערת ברזל. לאחר האפייה נתקבל לחם שאורכו ששה טפחים, רוחבו חמשה טפחים וגובהו שני טפחים.[132]
ליטרי – יחידת משקל רומי.
ליפרע – מילולית, להעניש, לגמול לעושה רע; בספרות חז"ל מופיעה המילה להיפרע במשפט 'מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע...'. המשפט מבטא אזהרה מפני עונש צפוי.
לשון הרע - דיבור בגנות הזולת, למרות שלעיתים הדבר הוא אמת ללא כל תערובת של שקר. המספר בגנות הזולת, אפילו אם הדברים הם דברי אמת, עובר על איסור "לשון הרע". אסור לדבר בגנותו של הזולת, בין אם הדברים הנאמרים עליו נכונים ובין אם הם כוזבים. אם הדברים נכונים הם נקראים "לשון הרע", ואם כלול בהם דברי שקר, המספר אותם נקרא "מוציא שם רע"[133].
לשכת הגזית – אחת משש לשכות שהיו בעזרה שבבית המקדש השני. בלשכה זו היה מקום מושבה של הסנהדרין הגדולה.
מבצע – העורך ביצוע[134].
מדרש – חיפוש וחקירה במקרא ומציאת פירוש חדש בכתוב.[135] הדרשן הוא הן המחפש והחוקר הן המביא את המדרש בפני הקהל.[136]
מומחה – שלושה מובנים למושג:
אדם הבקיא בתחום מסויים, ואשר יכול לייעץ בו לדיין[137].
תואר המוענק בזכות גיל, ותק, ניסיון והשכלה הלכתית-משפטית[138].
תואר לאדם בעל היתר לשפיטה שניתן על ידי הממסד החוץ ישיבתי, כמו בית הנשיא או השלטון הזר המקומי[139].
מופלא – בזמן שבית המדרש משמש כבית דין, נקרא ראש בית המדרש מופלא של בית הדין[140].
מי שאמר והיה העולם – אחד מכינוייו של הקב"ה הנשען על דרישת הפועל 'אמר'. הכינוי מבטא אמונה שהאלוהים בורא יחיד של העולם במאמר[141].
מידת הדין – מידת הדין ומידת הרחמים, שתיהן מבטאות את יחסו של האלהים לאדם; אל קנא ונוקם, הרי זו מידת הדין בה הוא פועל בהתאם לצו המוחלט, במיצוי מלוא חומרת הדין. ואל טוב ורחמן, הרי זו מידת הרחמים, בה החמלה מאפיינת את פעולתו. במקורות קדומים של תרגומים וחז"ל נוצרה הפרדה בין מידת הדין למידת הרחמים. מידת הדין הריהי טוב ופורענות כאחת[142], ומידת הרחמים הריהי חסד וחמלה[143]. כבר במקורות אלו מידת הדין ומידת הרחמים היו לאיפיון של התנהגות. הביטוי 'מידה' נקשר למשפט ולדין ומכאן עבר לאפיין את דרכי השיפוט של דיינים[144] ואת דרכי ההתנהגות של בני אדם[145].
מיטרוף - לשון טרד, דחק, רחק והשליך[146]. בעל ערוך השלם טוען כי יש להבין את הכתוב לפי האמור בבבלי, ברכות ה ע"ב: 'טורפין לו תפילתו בפניו' משליכין וזורקין תפילתו בפניו כדבר נתעב; לערער על גזר הדין[147].
מין – כינוי לכל אחד מבני כת שקמה בקרב היהודים בתקופת התנאים ואשר שכפר בעולם הבא ובקצת אמונות אחרות. מקור השם אינו ידוע; יש הסבורים כי נגזר מהשם הפרטי 'מני', שמו של חכם פרסי שכפר בעיקרי האמונות והקים תלמידים רבים. יש הסבורים שזהו קיצור של 'מאמין', שהנוצרים הראשונים כינו את עצמם כך, ויש הסבורים כי אלו ראשי התיבות של 'מאמין ישו הנוצרי'.[148]
מינוי – הכנה והזמנה לגְדוּלָה[149]. העלאת אדם לדרגת זקן ורבי נקראת בתלמוד הירושלמי מינוי, ובתלמוד הבבלי סמיכה[150]. בתלמוד הירושלמי משמש המושג לקביעת אדם לתפקידים שונים בבית הוועד כגון מורים ודיינים, ואילו בתלמוד הבבלי השימוש במושג 'מינוי' מכוון לקביעת החכם כראש בית המדרש[151].
מיניין (מיניינא) – מספר, עולה בחשבון[152]. צורת כתיבה זו מצויה רק בתלמוד הירושלמי ובמדרשי אגדה שנערכו בארץ ישראל.
מלחמת רשות – מלחמה שנפתחת ביוזמת ישראל במטרה להרחיב את גבולות הארץ, ומניעיה יכולים להיות כלכליים[153] או פוליטיים[154]. בספר דברים נמסר מי הם הפטורים ממלחמה[155], ומהדוגמאות ניתן להסיק בהכללה כי הסיבות לפטור מיציאה למלחמה עשויות להיות כלכליות, משפחתיות ואישיות. בניגוד למלחמת רשות מלחמת מצווה נפתחת לשם כיבוש הארץ, מלחמה בעמלק ועזרה לישראל מידי צר שבא עליהם. במלחמת מצווה אין פטור מהשתתפות בה[156].
מיתות בית דין – דרכי הביצוע של עונש מוות. בפני בית דין מיוחד של עשרים ושלושה (סנהדרין קטנה) עמדו ארבע דרכים כדי להוציא להורג נאשם בדיני נפשות: סקילה, שריפה, הרג וחנק.[157] בית הדין בחר את צורת ההוצאה להורג על פי העבירה.
מלך מלכי המלכים – אחד מכינוייו של הקב"ה.
מנחת מאפה – קורבן מנחה אשר עשוי מקמח לסוגיו, והוא מטוגן או נאפה בתנור[158].
מסכת – המילה במשמעותה הראשונית היא מלשון אריגה, והושאלה לקובץ משניות העוסק בנושא מסויים או לקובץ של דיונים אמוראיים על אותן המשניות. המסכת כוללת הלכות, מדרשים, אגדות ודיונים ש'נארגו' לחטיבה אחת – המסכת[159].
מעשר – עשירית מהיבול החקלאי הניתנת מתנה ללויים בעבור עבודתם במשכן ה'[160]. בתורה יוחד המעשר ללויים, והם הפרישו ממנו תרומת מעשר לכהנים. ניתן להבחין בשלושה סוגי מעשרות:
מעשר ראשון הניתן ללויים. מעשר שני המופרש מהתבואה לאחר שהופרשו ממנה התרומה והמעשר הראשון. מעשר שני נאכל על ידי הכהנים בירושלים[161]. במחזור שנות השמיטה מופרש המעשר השני בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית. מעשר עני מופרש בכל שנה שלישית ושישית במחזור שנות השמיטה וניתן בשערים לאביונים: עניי ישראל, עניי כהנים, גר, יתום ואלמנה.
מצווה – מקור המילה בשורש צו"ה שמשמעו הוראה מחייבת. המצווה היא צווי, 'פקודה' שיש למלא. השימוש במושג זה בא תדיר בהקשר לצו האלוהים; הוראה נוספת ל'מצווה' היא מעשה טוב.
מצוות עשה – אלו מצוות שבהן נדרש האדם לעשייה, כמו למשל מצוות המילה. מתוך תרי"ג מצוות שבתורה רמ"ח הן מצוות עשה.[162]
מצוות לא תעשה – אלו מצוות שבהן נדרש האדם להימנע מלעשות, כמו למשל 'לא תגנוב'. מתוך תרי"ג מצוות שבתורה שס"ה הן מצוות לא תעשה.[163]
משל – המילה נגזרה משורש אשר לפי בלשנים רבים קשור לרעיונות של דמוי והקבלה. בתנ"ך שם העצם 'משל' מתייחס לכול סוג של ביטוי לשוני שמשתמשים בו לביטויים ציוריים כמו, השאלות, דימויים, פתגמים ואלגוריות. בספרות חז"ל נעשתה המילה 'משל' תואר כללי למשלים, ולסיפורי מעשיות, אף כי היא ממשיכה גם אז להיות בעלת המשמעויות הקודמות יותר: אלגוריה, השאלה, פתגם וכיוצא בזה[164].
משמרות כהונה
מחלקה של כהנים שעבדה בבית המקדש בתורה במשך שבוע אחד. הכהנים היו מחולקים לעשרים וארבעה משמרות, וכל שבוע היה משמר אחר עובד במקדש; כל משמר נחלק שוב לששה בתי אבות לפי ששת ימות השבוע, ובכל יום היה עובד בית אב אחר, ואילו בשבת היה עובד כל המשמר ביחד; ויש סבורים, שהמשמר היה מחולק לשבעה בתי אבות. [165]
משנה תורה – מילולית, שני לתורה; זהו הכינוי לספר דברים על שם פרשיות שהן בבחינת חזרה או השלמה על כמה עניינים שבספרי התורה הקודמים.
משפט – שלושה מובנים למושג:
תהליך בו נדון עניין על ידי דיין או דיינים ויקרא י"ט ט"ו).
מסקנת הדיין או הדיינים בסיומו של תהליך המשפט, פסק הדין (מלכים א נ' כ"ה; ירמיה כ"ו י"א).
חוק, ציווי, מצווה (שמות כ"א א').
נבילה – גווית בעל חיים שמת או שאירע פסול בשחיטתו. הנבלה היא אחד מאבות הטומאה, אסורה באכילה כפי שכתוב 'לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה' (דברים י"ד כ"א), אולם מותרת בהנאה, כלומר, מותר לסחור בה או לתיתה למאכל לבעל חיים[166].
נדר – התחייבות חמורה שבה מקבל אדם על עצמו לעשות דברים מסוימים או להימנע מהם, ובזמן שמתחייב משתמש בלשון נדר או שבועה[167].
נידה – כינוי לאישה בימי מחזורה החודשי ובימים שלאחר מכן עד לטבילתה במקווה. שורש המילה הוא נד"ד, וייתכן כי המקור לכך הוא ב'נדידתה לבית הטומאות'[168], דהיינו בהרחקתה לשם. החל מתקופת התלמוד החמירו בנות ישראל על עצמן, ולאחר שפסקה הפרשת הדם ספרו עוד שבעה ימים נקיים ללא הפרשת דם ורק אז טבלו במקווה.
אישה נידה היתה אסורה בכניסה לבית המקדש, בנגיעה בכל דבר קדוש ובקיום מגע גופני עם בעלה.
ניסוך המים – מצווה שקיימו אותה בבית המקדש בחג הסוכות. מצוות ניסוך המים היא הלכה למשה מסיני הנסמכת על דרשת פסוקים[169]. המים היו נשאבים כל בוקר ממעין השילוח ומובאים לבית המקדש ברוב עם בתרועה ובשמחה[170]. הכהן הנבחר היה יוצק את המים על המזבח עם הקרבת תמיד של שחר בכל ימות החג[171]. שמחת בית השואבה קשורה אף היא ל'ניסוך המים'. המצווה היתה סלע מחלוקת קשה בין הפרושים לצדוקים[172].
נמנו – מילולית, נספרו, יש ומופיע בצירוף הפועל גמרו[173]; המושג בא תדיר כדי לציין שהחלטת חכמים התקבלה ונקבעה לאחר הצבעה, לאחר סיכום קולות המשתתפים. ברגיל היה מניינם 'שלושים וכמה זקנים'[174]. דרך זו של קביעת הלכה או תקנה נעשתה כאשר הייתה מחלוקת בין חכמי הדור[175].
נס – התרחשות שיש בה שינוי סדרי טבע[176].
סוטה – על פי התורה, אם אשת איש שבעלה חושד בה כי קיימה יחסי אישות עם גבר אחר, ואין לו ראיות להוכחת חשדו, והוא טוען כך גם לאחר אזהרת בית דין, אזי מוגדרת האישה כסוטה. הוא רשאי להביאה לכהן, שם תעבור טקס שתיית מים מאררים שבו יוכח אם היתה נאמנה לבעלה (במדבר ה' י"א – ל"א).
סופר – פקיד, לבלר. אדם הכותב בכתיבה יפה ומדוייקת תעודות בשירות הפרט והציבור. לעיתים כינוי למלמד תינוקות[177]. יש והכוונה לחכמים שעיבדו והרחיבו את מדרש המקרא.[178]
סופרי הדיינים (צירוף המופיע תמיד ברבים) – סופר משמעו פקיד, לבלר; אלו לבלרים שתפקידם היה לכתוב את הנאמר בעת שהסנהדרין תיפקד כבית דין. אחד מהם היה כותב את דברי המזכים ואחד את דברי המחייבים[179]. השימוש בשם הריבוי משקף תפקיד אותו מילאו תמיד שניים[180].
סמיכה (סמיכות) – שני מובנים למושג:
דיני קורבנות – בקורבנות הבאים לכפרה על חטא על המקריב להניח את שתי ידיו על ראש הקורבן בין קרניו ולהתוודות על חטאו. בחטאת ציבור ממנה הציבור את נציגיו-זקניו (כוהנים) שיסמכו ידיהם על ראש הקורבן ויתוודו בשם העם.
מינוי של חכם – כאשר תלמיד נמצא ראוי על ידי רבותיו (והנשיא) הם 'סומכים' אותו ומעבירים לו בכך את סמכות ההוראה שעברה ממשה ליהושע וממנו לנביאים וכו'[181].
סנהדרין גדולה –הירארכית השיפוט היהודית הגדולה במספרה ובחשיבותה. היא מנתהשבעים ואחד דיינים ועסקה בעניינים הנוגעים לכלל העם ולמנהיגיו[182].
סנהדרין (סנהדרי) קטנה
בית דין של עשרים ושלושה נקרא סנהדרין קטנה. בכל עיר המונה מאה ועשרים איש מצווה להושיב סנהדרי קטנה שיכול היה לדון דיני נפשות[183]. לפי הרמב"ם, העמידו בהר הבית בנוסף לסנהדרין הגדולה גם שני בתי דין של עשרים ושלושה, האחד על פתח העזרה והאחד על פתח הר הבית[184].
סניגור
מקור המילה בלשון היוונית ומשמעה 'מליץ', 'מלמד זכות'.[185]
אפשר שסניגורים באים גם במשמע 'סנגדודים', אנשים הסרים למרותו של השלטון, נשמעים להוראותיו ומענישים את הפוגעים בשלטון.[186]
ספרים חיצוניים[187] – אלו ספרים שנכתבו בימי בית שניו, מבחינים בהם בשתי חטיבות:
א. ספרי האפוקריפה – קבוצת ספרים שלא נכנסה למקרא, אינה נזכרת בספרות התלמודית (פרט לבן סירא), אך מצויה בתרגום השבעים, ואפשר כי בשל כך נכללה ב'קנון' הקתולי – אורתודוכסי. ספרים אלו ברובם ספרי היסטוריה ומוסר.
ב. ספרי הפסודואפיגרפה – אלו ספרים המיוחסים לקדמונים והם עוסקים בעיקרם בסודות הבריאה, בגורל הטוב והרע, במוסר סגפני ובהלכות מחמירות.
הספרים החיצוניים אומנם לא הוזכרו בספרות חז"ל, אך ניתן למצוא במדרשים רבים מהמשלים, מהרעיונות ומהסיפורים המצויים בהם. כמו כן ראוי לציין שהיוו מרכיב חשוב בבעיה של חתימת המקרא.
סקילה – אחת מארבע מיתות של בית דין; לפי המקרא הסקילה היא רגימת אבנים על המוצא להורג[188]. במקורות חז"ל המתה בסקילה התבצעה על ידי השלכת הנידון מבניין גבוה, ואם לא מת הטילו אבן כבדה על חזהו[189].
סריס – לפועל 'סרס' שתי משמעויות: האחת 'חתך', והשנייה 'שלא כסידרו'[190].
בערוך השלם מתמקד ההסבר במשמעות השכיחה לשם 'סריס', אדם 'חָתוּךְ הביצים באבר המוליד'. משמעות נוספת 'כחוש בכל גופו עד שאינו יכול להוליד'[191]. ניתן להניח שמשמעות השם מלכתחילה היתה לאדם שנעקרו אשכיו על מנת שיוכל לשמש בתפקיד של שומר בית הנשים. המושג התרחב, כנראה, לתפקיד שר או פקיד של המלך[192]. באשורית משמעות השם סריס היא 'פקיד'.
בנוסף, יש לפועל סרס מובן של 'להפוך על פיו' (משנה, נידה פ"ג מ"ה); ובמדרש בא הפועל בהקשר לפסיקת הלכה, 'חותכין את ההלכה'[193]. ייתכן כי הביטוי 'מופלא בית דין' המכונה סריס[194] הוא למעשה הדיין בעל המעמד הגבוה בבית הדין, בעל הסמכות לפסוק סופית את הדין[195].
עד זומם
לפי הכתוב בספר דברים עד זומם הוא עד אשר העיד עדות שקר, ועונשו יהיה אותו העונש אשר אמור היה להינתן לאדם שכנגדו העיד: 'כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה: וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב לִפְנֵי יְקֹוָק לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים וְהַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר יִהְיוּ בַּיָּמִים הָהֵם: וְדָרְשׁוּ הַשֹּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ' (דברים י"ט ט"ז – י"ט).
חז"ל דייקו וקבעו כי עדים הופכים לזוממים, רק אם באים עדים אחרים ומעידים בפניהם כי בזמן התרחשות האירוע הם היו איתם במקום אחר ממקום האירוע, מקום אשר ממנו לא ניתן היה לראות את אשר עליו העידו: 'אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן כיצד ... אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני...' משנה, מכות פ"א מ"ד).
באשר לעונש ישנה מחלוקת בין הפרושים לבין הצדוקים; לדעת הפרושים ייענש העד הזומם רק אם נגזר על הנאשם עונש בעקבות עדותו, אך עדיין לא בוצע, ואילו לפי הצדוקים רק אם הנאשם נענש בפועל.[196]
עולם הבא - העולם הנצחי שאחרי המוות.[197] במקרא אין עדות מפורשת לאמונה בעולם הבא, אך יש לכך רמזים, כמו בעלת האוב המעלה את רוחו של שמואל. בתקופת בית שני התפשטה האמונה, וידוע כי היתה לסלע מחלוקת בין הצדוקים לפרושים.[198] בתקופת חז"ל נתפס העולם הבא כניגודו של העולם הזה, של המציאות: 'רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין' (משנה, אבות פ"ד מט"ז); 'התם הכי קאמר דוד: אני אמרתי אך חשך ישופני לעולם הבא שהוא דומה ליום, עכשיו - העולם הזה שהוא דומה ללילה אור בעדני' (בבלי, פסחים ב ע"ב).
עולם הזה
כפשוטו העולם המציאותי. בתקופת חז"ל נתפס העולם הזה כניגודו של העולם הבא, והוא נדמה היה כפרוזדור לעולם הבא, המקום בו על האדם להתקין עצמו לכניסה לטרקלין, שהוא העולם הבא.[199]
עול מלכות שמים – הצהרתו של האדם על כפיפותו המוחלטת לבורא עולם. הצהרה זו מצויה בקריאת שמע בה מקבל הקורא על עצמו את האמור בה: ייחוד האל, אהבתו לאל וקיום מצוותיו.
עומר – אחד מסוגי קורבן המנחה. המנחות באו בדרך כלל מן החיטה, אך מנחת העומר באה מן השעורה והיתה מובאת לבית המקדש ביום הראשון של חול המועד פסח. הקרבתה התירה בבית המקדש את השימוש בשעורה החדשה, ומחוץ לבית המקדש התירה את כל חמשת מיני הדגן.
על מועד הקרבת העומר נאמר במקרא 'וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהֹוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן'[200]. על הבנת מהו המועד 'מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת' היתה מחלוקת בין הצדוקים לפרושים. לדעת הצדוקים, קורבן העומר הובא תמיד ביום ראשון לאחר השבת שבפסח, ולכן אין תאריך קבוע להבאתה, ואילו לדעת הפרושים, הוא קרב תמיד בט"ז בניסן, ממחרת יום טוב הראשון של פסח שהוא יום שבתון.
עזרה – חדר גדול, אולם מיוחד בבניין, ובפרט בבית המקדש. בשל קדושת המקום הוספה על העזרות היתה רק על פי בית דין של בעים ואחד.[201] בבית המקדש היו מספר עזרות: עזרה לכהנים שבה נעשתה עיקר העבודה כי בה היה המזבח, עזרת ישראל שנועדה לגברים ועזרת הנשים. על העזרות ניתן היה להוסיף על פי בית דין של שבעים ואחד.[202]
עיבור השנה - הלוח העברי מבוסס על התאמה בין משך הזמן שהירח מקיף את כדור הארץ (חודש) לבין משך הזמן שכדור הארץ מקיף את השמש (שנה). כיוון שכדור הארץ מקיף את השמש במשך שלוש מאות שישים וחמישה יום ורבע, שנת השמש ארוכה משנים עשר חודשי ירח באחד עשר ימים לערך. חז"ל חישבו ומצאו שכדי להתאים בין שנת השמש ושנת הירח יש להוסיף שבעה חודשים בני שלושים יום בכל מחזור של תשע עשרה שנים. לכן מוסיפים אחת לשנתיים – שלוש[203] חודש, הוא אדר ראשון, והשנה בת שלושה עשר החודשים נקראת 'שנה מעוברת'.
התורה מחייבת שחג הפסח יחול תמיד באביב, חג השבועות – בעונת הקציר, וחג הסוכות – בעת האסיף. בזכות התאמה זו נשמר אופיים החקלאי של החגים.
עד שנת 350 לספירה לערך לא סמכו החכמים על החישובים בלבד, אלא עיברו את השנים הן על פי חישובים הן על פי שיקולים חקלאיים לאור המציאות.
עין רעה – אמונה עממית לפיה מתוך צרות עין וקנאה יש באדם כוח להשפיע לרעה על הזולת, לרוב באמצעות מבטו.
עישָׂה – כפה עליהם הלכה למעשה[204].
עם הארץ (עמי ארצות)[205] – המושג עבר מספר גילגולים:
במקרא – אין זה כינוי לאדם יחיד. הכוונה לקבוצה של אנשים. ייתכן שזהו כינוי לכלל התושבים (מל"ב י"א י"ב), או כינוי לתושבים המקומיים (במדבר י"ד ט'), או כינוי לשכבה גבוהה בעם (מל"ב כ"ה י"ט – כ"א).
בתקופת עזראונחמיה – נתייחד הכינוי התייחס לתושבים הלא יהודים בארץ ישראל (עזרא ד' ד', ט' א'–ב'; נחמיה ט' ל'). בימי בית שני – מובנו של המושג הצטמצם, וכך כונו אלו שלא הקפידו על קיום מצוות טוהרה ותרומות[206].
לאחר חורבן הבית – הביטוי איפיין את אלו שאינם תלמידי חכמים, ואינם זהירים במצוות[207].
ערווה – כינוי לאישה האסורה על גבר מטעם של שאר בשר[208]. מבחינה הילכתית קיים איסור מוחלט על גילוי עריות[209], כלומר קיום יחסי אישות עם שארי בשר. האיסור מתבסס על הפסוק: 'אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה אֲנִי יְהֹוָה' (ויקרא י"ח ו').
ערל – מי שלא נימול. כינוי לגויים שאין המילה נהוגה אצלם.[210]
פירקא – דרשה בעלת דפוסים קבועים, ההופכת במרוצת הזמן לחלק בלתי נפרד מהישיבה, ויחד עם זאת מכוונת לקהל שומעים רחב מציבור הלומדים בה[211].
פרושים – אחת מהכיתות שפעלו בימי הבית השני בצד הצדקים והאיסיים. יוסף בן מתתיהו מציין היו מעורבים בחיי הציבור החל מתקופתו של יוחנן הורקנוס. הם האמינו בקיומה של תורה שבע"פ ונחשבו לאבותיהם הרוחניים של חז"ל.[212]
פשרה – מלשון פשר, ענין התרת עצמו; המילה הושאלה להתרת עסק (חילוקי דיעות) עם בעל דין, במטרה לעשות עימו ביצוע[213].
פרק אחד – זמן אחד, זמן קצר[214].
פרושים – אחת מהכיתות שפעלו בימי הבית השני בצד הצדקים והאיסיים. יוסף בן מתתיהו מציין היו מעורבים בחיי הציבור החל מתקופפתו של יוחנן הורקנוס. הם האמינו בקיומה של תורה שבע"פ ונחשבו לאבותיהם הרוחניים של חז"ל.[215]
פרשה – 'פרשת השבוע' היא אותו הקטע מהתורה שקוראים בשבת. בבבל סיימו את קריאת התורה במשך שנה אחת, ולעומת זאת בארץ ישראל נהגו לסיים סבב זה בשלוש שנים[216].
צדקה – שם כולל למתנות עניים, למתן נדבה לנצרכים.[217] בתוספתא נמצאת הבהרה למהות הצדקה: 'צדקה וגמילות חסדים שקולין כנגד כל מצות שבתורה אלא שהצדקה בחיים גמילות חסדים בחיים ובמתים צדקה בעניים גמילות חסדים בעניים ובעשירים צדקה בממונו גמלות חסדים בממונו ובגופו'.[218]
ציץ – בתיאור בגדי כהן גדול נאמר: 'וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ
לַיהֹוָה: וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה: וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי יְהֹוָה' (שמות כ"ח ל"ו – ל"ח). הציץ היה אחד משמונת בגדי הכהונה של כהן גדול. היה זה תכשיט עשוי זהב טהור שהונח על מצנפת הכהן או ישירות על מצחו. הוא היה עשוי כעין רצועה של זהב שרוחבה שתי אצבעות ונכתב עליה בשתי שורות ובאותיות מובלטות 'קדש ליהוה'.[219]
צלותיה – תפילה; כשמוזכרת המילה תפילה בלבד הכוונה לתפילת העמידה, בלשון העם, תפילת 'שמונה עשרה'.
צליבה – הוצאה להורג בתלייה על עץ[220].
קדשים קלים – קורבנות תודה[221], איל נזיר[222], שלמים[223], בכור, מעשר ופסח – כל אלו מכונים קדשים קלים. ניתן לשוחטם בכל מקום בעזרה ולאוכלם בכל מקום בעיר ירושלים.
קודש – פרישה והבדלת גוף או דבר לשם ייעודו לאל או לעבודת הקודש[224].
קדש קדשים
קודש הקדשים הוא חדר פנימי בו נמצאו לוחות הברית. הוא נמצא בחדר גדול שבו נמצאו המנורה, מזבח הזהב ושולחן לחם הפנים, והיתה הפרדה מלאה בין שני החדרים. לקודש הקדשים המכונה גם דביר אסורה היתה הכניסה למעט הכוהן הגדול ביום הכיפורים. ראו פרטים מלאים במלכים א' ו' ט"ז – כ"ח.
קידוש החודש (עיבור החודש) – ראש החודש העברי נקבע לפי מולד הירח. לבית דין בארץ ישראל היתה הסמכות לקבוע את ראשיתו של החודש לאחר קבלת עדות מפי שני עדים. העדים העידו כי ראו את מולד הירח אחרי שקיעת החמה ביום השלושים או השלושים ואחד מראשית החודש החולף. אם לא ניתנה עדות, קידש בית הדין את החודש ביום השלושים ואחד[225].
קידוש השם – מושג רחב שכלל כל מעשה שיש בו ייחוד וקידוש שמו ברבים בין בהכרזת מלכותו ובין במעשה טוב. במשך הדורות קיבל המושג משמעות מצומצמת, וכוונתו היא לנכונות האדם למסור את נפשו על שמירת התורה והמצוות[226].
קינתרא – יחידת משקל:
ארבעה שקלי כסף מקראיים.
מאה יחידות משקל רומיות.
קורבן תמיד (של שחר, של בין ערביים) – קורבן (כבש) הקרב מידי יום ביומו, והינו קורבן ציבור, משמע שנקנה מכספי כלל ישראל. זמן קורבן של שחר הוא 'קודם שתעלה החמה משיאור פני כל מזרח'[227], ושל בין ערביים 'משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך, והוא משש ומחצה ומעלה עד סוף היום'.[228].
קל וחומר, כל שכן – אחת משבע המידות של הלל לפיהן נדרשת התורה. זו מידת היקש שבה מסיקים בדרך הגיונית מן הדבר הקל אל הדבר הֶחָמוּר או מן הֶחָמוּר אל הקל. לדוגמא, אם בדבר חמור מקילים, כי אז על אחת כמה וכמה שצריך להקל גם בדבר הקל.
בלשון חז"ל מכונה המידה 'דין'. הכלל 'דיו לבוא מן הדין להיות כנדון' משמעו, שאם נלמדה הלכה מקל וחומר, והיא מחמירה יותר מאשר ההלכה שנאמרה במקור, אין מקיימים אותה. די לדבר שלומדים אותו להיות שווה לדבר שלמדנו ממנו, אך לא חמור ממנו[229]. כמו כן אין מוציאים להורג אדם על פי הלכה שנקבעה במידת קל וחומר[230].
המושג הנרדף ל'קל וחומר' הוא 'על אחת כמה וכמה'.
קרי (בעל קרי) – מי שיצאה ממנו שכבת זרע. נכתב בתורה 'כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה' (דברים כ"ג י"א). חכמים פירשו שכוונת הכתוב לאדם שיצאה ממנו שכבת זרע, שהוא טמא, כמפורש בתורה 'וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב'
(ויקרא ט"ו ט"ז). מכאן קראו חכמים לשכבת זרע בשם 'קרי', ולאיש שיצא ממנו הזרע בשם 'בעל קרי' בין שיצא ממנו תוך כדי שינה ובין שיצא ממנו בהקיץ, לרצונו או לאונסו, בין שלא בדרך תשמיש ובין בדרך תשמיש. ולא נאמר 'מקרה לילה' משום שדיבר הכתוב בהווה, במקרה המצוי והרגיל.[231]
קריאת שמע
קריאת שמע אלו פסוקי מקרא שאמירתם בבוקר ובערב היא על פי המדרש היא מצוות עשה. היא כוללת שלוש פרשיות: "שמע" (דברים ו' ד' – ט'), "והיה עם שמוע" (שם י"א י"ג – כ"א) ו"ויאמר" (במדבר ט"ו ל"ז – מ"א). בפרשה ראשונה כלולה קבלת עול מלכות שמים, בשנייה - קבלת עול מצוות, ובשלישית, הקרויה גם פרשת ציצית, כלולה זכירת יציאת מצרים. בשתי הפרשיות הראשונות נאמר "בשכבך ובקומך", לפיכך מצווה לאומרן בבוקר ובלילה, והשלישית צורפה כדי לקיים מצוות הזכירה של יציאת מצרים פעמיים ביום.
לקריאת שמע בלילה שתי נלוות ברכות לפניה ולאחריה, ולקריאה בבוקר שתי ברכות לפניה ואחת אחריה.
קריאת שמע הפכה חלק בלתי נפרד מתפילות ערבית ושחרית. מספר עדויות מלמדות על נוהג קריאת שמע בימי הבית השני. המשנה[232] מלמדת על קריאת שמע בבית המקדש, ונראה כי משם צמחה והתפשטה בכול רחבי ישראל.
רבון כל העולמים – מילולית, אדון כל העולמים. אחד מכינויי האל הנגזר מתפיסת היותו אדון לתבל כולה.
רבנין דקיסרין – חכמי בית המדרש העצמאי שבקיסריה[233].
רגיל – בעל הוותק ודרגה בכירה[234]; שם נרדף לחכם, ולא עוד אלא שכך קראו לחכם גדול שרגיל במשנה ובחוכמה, משמע תואר לחכם הגדול יותר מסתם חכם. כשם שבימי התנאים 'חכם' ציין משרה ידועה, כן בימי האמוראים 'רגיל' ציין בעל משרה קבועה בבית הוועד. 'רגילים' עסקו, כנראה, גם במינוי דיינים, בגביית מיסים ובפסיקת צדקה[235].
רוח הקודש[236] – כפשוטו רוח היוצאת מאת האלוהים. בספרות חז"ל יש למושג שני מובנים שכיחים:
א. כינוי לאלוהים;[237] מסופר בברייתא כי משה הלך לריבון העולמים לברר על מיתתו, ורוח הקודש השיבה לו: '...משיבה אותו רוח הקודש...'.[238]
ב. כינוי מטאפורי לנבואה; 'עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקדש...',[239] 'משנסתלקה נבואה נסתלקה רוח הקדש מישראל'.[240]
רחמנא – כינוי לאל בשל היותו רחום[241].
ריקא – כינוי לאדם שפנימיותו אינה אלא רֵיק, דהיינו הוא משולל תכונות ערכיות וידע בתורה. הביטוי נחשב לקללה קשה[242].
שוק עליון ושוק תחתון
בימי הבית השני היו בעיר שני רבעים עתיקים יותר,[243] העיר העליונה והעיר התחתונה, ורובע חדש בית זיתא, שכונה גם העיר החדשה. השוק העליון היה סמוך לארמון הורדוס בעיר העליונה, ובעיר התחתונה היו מספר שווקים, ויש לשער כי נקראו על שם הרובע.[244]
שבועה[245] – ביטוי המשמש לאימות דברי אדם, לקיומו לחיזוקו בעתיד. האדם יכול להישבע בעצמו או להיות מושבע על ידי אחר, כשהוא מאמת את השבועה באמירת 'אמן'.
סוגי השבועות:
שבועת הדיינים – שבועה מן התורה אותה נשבע הנתבע לתובע אם אין עדים, ונשבע על מנת להוכיח את חפותו.
שבועת העדות – שבועה מן התורה המתבצעת מצד המעוניין בעדות לאדם היודע עדות.
שבועת ביטוי – שבועה מן התורה שנשבע אדם לעשות דבר מה או להימנע מעשייתו.
שבועת היסת – שבועה שאין בה צורך מעיקר הדין, אך נועדה לרצות את דעתו של הצד שכנגד.
כדי לחזק את השבועה ולהעצימה מזכירים בה לרוב את שם האלוהים, ובניסוח סמוי עונש או קללה על האדם ו\או על הקרובים והיקרים לו אם שבועתו היא שבועת שקר. לכן היחס אל השבועה היה רציני ומאיים, בני אדם נרתעו מלהישבע אלא בלית ברירה.
שור הנסקל – שור שהזיק שלוש פעמים על ידי נגיחה, או בעיטה, או נשיכה וכד', ובעליו הוזהר שישמור עליו, הוא שור מועד. אם הזיק, משלם בעליו נזק שלם, ואם המית אדם, חייב השור מיתה בסקילה, ובעליו חייב מיתה, אך בפועל היה חייב בתשלום כופר נפשו.
שימוש תלמידי חכמים (שימשו רביהם) [246] – הכשרתם של תלמידי חכמים לתפקידם כמורים וכפוסקים נעשתה בשני מישורים. המישור הראשון הינו לימוד תיאורטי בשיעורי הרב בבית המדרש. המישור השני הינו שלב 'שימוש תלמידי חכמים' בו נצמד התלמיד לרבו ובדרך זו למד את הדרך בה מיישם הרב את ההלכה למעשה. חכמים ראו את שלב ה'שימוש' כמהותי בהכשרת החכם. לטענת חכמים מי שלא שימש תלמידי חכמים נחשב לבור ועם הארץ[247], ולשיטת הלל[248] אף חייב מיתה.
שיקול דעת – פסיקה שלא על פי ההלכה אלא מתוך הבנת המקרה[249].
שלום – מקור המילה מהשורש של"ם שמשמעו תמים, שאינו פגום, אינו חסר. המילה נרדפת לשלווה ולמנוחה, ליחסי ידידות ורעות.
שמועה – דבר הלכה שהועבר במסורת.לדעת אפשטיין, השמועה הינה גם הלכותיהם של אמוראים וחידושיהם[250].
שנת שמיטה – זו כל שנת שביעית שבה מצווים ישראל מן התורה שלא לעבד את האדמה[251] ולהפקיר את כל היבול. 'וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ' (שמות כ"ג י' – י"א)[252]. לשמיטה ניתנו סיבות שונות ומגוונות: סיבה אמונית – האלוהים הוא בעלי הקרקע והוא שיזין את העם; סיבה חברתית – שוויון בין העני לעשיר, שכן כולם נהנים מההפקר; שמיטת החובות היא בעיקרה חברתית שכן נועדה לסייע בידי החלשים; סיבה אקלוגית – לאפשר לקרקע לצבור כוחה מחדש; בתקופות מאוחרות יותר היתה הסיבה קשורה לרוחניות, היכולת בידי האדם להקדיש עצמו ללימודים.
שעיר המשתלח – שעיר, כלומר תיש, הזכר בעיזים, הנשלח למדבר כדי לכפר על עוונות ישראל. 'וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי יְהֹוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה' (ויקרא ט"ז י').[253]
שרי אלפים – שר הממונה על כל אלף בני אדם.
שרי חמישים – שר הממונה על כל חמישים בני אדם.
שרי מאות – שר הממונה על כל מאה בני אדם.
שרי עשרות – שר הממונה על כל עשרה בני אדם.
תודה – קורבן המובא ביוזמתו של היחיד לאות הודיה.
תורפת ירושלים – שורש המילה 'תורפת' הוא תר"ף, שמשמעו לרכך, להחליש. מכאן שלמושג 'תורפת ירושלים' עשויים להיות שתי משמעויות:
א. מקום חולשה, משמע מבחינה בטחונית, מקום בלתי מוגן .
ב. מקום עבודה זרה[254], משמע כי מדובר במקום של חולשה מבחינה רוחנית.
תינוק – השימוש במילה תינוק מכוון לבן בגיל הילדות מהיותו יונק משדי אימו ועד היותו נער.[255] בבבלי נמצא 'אמר רב חסדא: תינוקת בת שלש שנים ויום אחד, ותינוק בן תשע שנים ויום אחד. איכא דאמרי: תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד, ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד, אידי ואידי עד כדי שדים נכנו ושערך צמח'.[256] (ברכות כד ע"א). מכאן שמדובר בכינוי לילד לפני הגיעו לבגרות גופנית.
תפילין[257] – הפסוקים 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהֹוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם' (שמות י"ג ט') ו'וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם' (שם י"ג ט"ז) משמשים בסיס למצוות תפילין.
בתפילין ארבע פרשיות מהתורה הכתובות על קלף ומונחות בשתי תיבות עור שאותן מניחים אחת על הזרוע ואחת על הראש.[258] הפרשיות הן:
- קדש לי כל בכור (שמות י"ג א' – י')
- והיה כי יביאך (שם, י"ג י"א – ט"ז)
- שמע ישראל (דברים ו' ד' – ט')
- והיה אם שמוע (שם, י"א י"ג – כ"א)
לעניין הנחת תפילין:
- נשים היו פטורות מהמצווה, אך לא מיחו בהן, אם הניחו תפילין.[259]
- תנאים ידועים כרבן יוחנן בן זכאי, רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה ורבי עקיבא ענדו תפילין כל היום ויש להניח כי כךנהגו אלו שסרו למשמעתם.
- היו שסברו כי יש להניח את התפילין גם בלילות,[260] אולם הדבר נדחה.
- בשבתות ובימי חג אין מניחים תפילין.
בימינו נהוג להניח תפילין בעת תפילת שחרית.
תקופה – חלק משנת השמש; שנת השמש מתחלקת לארבע תקופות, כל תקופה נמשכת 91.3125 יום. תקופת ניסן – ניסן, אייר, סיון; תקופת תמוז – תמוז, אב, אלול; תקופת תשרי – תשרי, חשוון, כסליו; תקופת טבת – טבת, שבט, אדר.
תקנה (התקין, תיקנו) – סידור בסדר הנכון, בדרך הנכונה[261]. חקיקה מכוונת של המוסמכים לחוקק. יצירה חדשה בתחום ההלכה שאין להוציאה מתוך הוראה מפורשת קיימת, ותכליתה להטיל חובת עשייה לשם הסדרת חיי החברת ותיקון עולם. התקנה היא 'מדרבנן'[262].
תרומה
התרומה היא ממתנות הכהונה עליהם נצטוו ישראל בתורה[263]. התרומה ניתנת לכהן מיבול הדגן, התירוש והיצהר, והיא נאכלת על ידי כהן טהור ועל ידי בני משפחתו. בראשית ימי בית שני נהוג היה להביאה לבית המקדש בירושלים[264], מאוחר יותר היה הנוהג לתת את התרומה בכל מקום שנבחר על ידי התורם[265]. לכמות התרומה אין שיעור מן התורה, אולם חכמים קבעו לה שלושה שיעורים: עין יפה – חלק הארבעים[266], עיןבינונית – חלק החמישים ועין רעה – חלק השישים[267].
תשובה – במקרא כוונת התשובה היא שיבה לאל, קבלת מצוותיו: 'וְשַׁבְתָּ עַד יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ' (דברים ל' ב'), 'וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חטאתו חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה...' (יחזקאל י"ח כ"א). חז"ל ראו בתשובה ערך מרכזי בתהליך בו מכפר האדם על חטאיו. היא נתפסה כדרך כפרה השקולה כנגד דרכי כפרה אחרות. [268]
[1] אנציקלופדיה תלמודית א' ,ערך 'זכות אבות', עמ' 15.
[2] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), שיר השירים פרק ב.
[4] ירושלמי, שקלים פ"ג ה"א דף מז ט"ב
[5] אנציקלופדיה תלמודית א', עמ' 391.
[6] טור סיני, אורים ותומים, אנציקלופדיה עברית ב', עמ' 268 – 29.
[7] בכר, דרכי המדרש, עמ' 143 – 144.
[8] אנציקלופדיה תלמודית כרך א, טור קלט – קמ; כרך ט, טור קמג.
[9] לפי קרבן העדה: איטה: 'כמו עיטה וטעם וכמו עטיו של נחש, שהוא לשון עצה' (ירושלמי, סנהדרין דף יח ט"ג – ט"ד\ה"א, עמ' 1267).
[10] ערוך השלם א', ערך 'אמה', עמ' 115.
[11] ערוך השלם א', ערך 'אנטילר', עמ' 146.
[12] אבות, פ"א מ"ח.
[13] בתעודה המושג מאוית באופן שונה – אנטילר.
[14] אסף, מספרות הגאונים, שטרות ארצישראלים, עמ' 205.
[15] וראו בהרחבה על המושג ליברמן, יוונים ויוונות עמ' 10; Sperber D., A Dictionary of Greek and Latin Terms, pp. 46 – 47.
בן יהודה א', ערך 'אפוד', עמ' 341.[16]
[18] בן יהודה (כרך א'), ערך 'אפיקורוס', עמ' 349.
[19] לוינגר, אנציקלופדיה עברית ה', עמ' 218 – 219.
[20] בבלי, קידושין סו ע"א
[21] בבלי סנהדרין לח ע"ב
[22] ירושלמי, סנהדרין פ"י ה"א דף כז ט"ד; בבלי, סנהדרין צט ע"ב
[23] אבי יונה, בימי רומא וביזנטיון, עמ' 82 – 83.
[24] ערוך השלם ב', ערך 'בל', עמ' 92.
[25] וראו ערוך השלם חלק ב', ערך 'בי רב' עמ' 53; סוקולוף מתרגם: place of elementary or advanced instruction (מילון לארמית בבלית), ערך 'בי רב', עמ' 218); David Goodblatt, Rabbinic Instruction in Sasanian Babylonia, Leiden 1975, p. 107.
[26] ספרי דברים פיסקא קט (כח): '...מיכן אמרו ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה ביעור ברביעית מפני מעשר עני וגו' '.
[27] ערוך השלם ב', ערך 'בצע', עמ' 154 – 155..
[28] א. 'רבן שמעון בן גמליאל אומר: המעלה את הקטן למקום גדול והגדול למקום קטן זה ביצוע' (ספרי דברים (פינקלשטיין) פיסקא יז ד"ה רשב"ג אומר, עמ' 29).
ב. הביצוע הוא חיתוך ההבדלים, וכן הפשרה (מלשון פושרין). אף היא חותכת את ההבדלים בין החום והקור. (ב' כהן, ההלכה היהודית והחוק הרומי, עמ' 671).
[29] בהתבסס על פירושו של רש"י לבבלי, סנהדרין ג ע"א: 'בית דין חצוף - שעברו על תקנת חכמים, וראב"ן בפירושו למסכת סנהדרין: 'ופירוש חצוף דאמר שמואל משום דעברו על דברי חכמים דאמרו ג' '.
[30] החל מהמאה השלישית היתה הבחנה בין בית הוועד לבית המדרש, ואילו לפני כן בית המדרש היה מקום לימוד בבית החכם או בבית הכנסת (לוין, מעמד החכמים, עמ' 13 הערה 16).
[31] אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה א', עמ' 488 – 489.
[32] הגדרת הערך נכתבה על בסיס דברי זאב ספראי, בית כנסת בתקופת המשנה והתלמוד, עמ' 9 – 11, וצבי קפלן, אנציקלופדיה עברית ח', ערך 'בית כנסת', עמ' 612 – 613.
[33] תוספתא (צוקרמאנדל), סנהדרין פי"א ה"ו.
[34]כשם שהתגבשו 'מידות' למדרש ההלכה, כן נתגבשו מידות למדרש האגדה. רבי אליעזר בנו שלרבי יוסי הגלילי (תנא בן הדור החמישי) ריכז שלושים ושתיים מידות ללימוד האגדה. חלקן דומה למידות של מדרשי ההלכה.
[35] בכר, ערכי המדרש, עמ' 157 – 158.
[36]סוקולוף, ערך 'ביצין', עמ' 97.
[37] ערוך השלם ב', ערך 'בץ', עמ' 152.
[38] בבלי, סנהדרין צו ע"א; במקבילות, בתוספתא ובמגילת תענית (ליכטננשטיין), נכתב 'בצעין', ובבבלי, 'ביצעין', כלומר מהשורש 'בצע'.
[39] 'בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ' (בראשית כ"ד כ"ב).
[40] 'בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל' (שמות ל"ח כ"ו).
[41] ישנה מחלוקת אם הגדרת אישה כבתולה מותנית רק במצבה הפיזיולוגי או ביחסיה האישיותיים או בחִינָהּ. ראו משנה, כתובות פ"ג מ"ד ופרשנים על אתר.
[42] האפשרויות מוצגות על דרך השלילה, כלומר, מי שהופקע ממנה התואר בתולה: 1. מי שעברה בעילה שהשירה את קרום בתוליה. 2. מי שעברה בעילה שיש עימה אפשרות להשרת הבתולין, אף כי לא נשרו. 3. מי שעברה בעילה בעלת מימד אישיותי. 4. מי שעברה בעילה כלשהי. 5. אישה שעברה טראומה בעת השרת בתוליה. 6. אישה שחִינָהּ פג. הגדרת המושג מתבססת על מאמרו של דוד סתיו, הבתולים בהלכה, עמ' 23 – 32.
[43]קליין, ארץ יהודה, עמ' 124 – 125.
[44]אורבך, ההלכה, עמ' 177.
[45] ראו תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) פ"ז ה"ב, עמ' 425.
[46] בן יהודה (כרך ב'), ערך 'גורל', עמ' 730.
[47] בן יהודה, שם, שם.
[48] אנציקלופדיה תלמודית ה, ערך 'גורל' עמ' תיד.
[49] בן יהודה (כרך שני), ערך 'גזל', עמ' 735.
[50] ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אחרי מות פרשה כב.
[51] מ' אלון, המשפט העברי א', עמ' 193.
[52] בן יהודה, שם, שם.
[53] בכר, ערכי המדרש, עמ' 9.
[54] בן יהודה (כרך ב'), ערך 'גיהנם', עמ' 753.
[55] אנציקלופדיה תלמודית ט', עמ' 608.
[56] אנציקלופדיה תלמודית ו', עמ' קנ"ד.
[57] קלוזנר, אנציקלופדיה עברית ב', ערך אחרית הימים, עמ' 455 – 458; י' אורבך וצ' קפלן, שם כ"ו, ערך 'גן עדן', עמ'738 – 739.
[58] וַיִּטַּע יְהֹוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר (בראשית ב' ח')
[59] ספרא, בחוקותי פרשה א פרק ג.
[60] בבלי, שבת קד ע"א.
[61] אנציקלופדיה תלמודית כרך ז, [דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים] טור קלד.
בן יהודה י"ד, ערך 'רשומה', עמ' 6745 הערה 1.[62]
רש"י, בבלי סנהדרין קד ע"ב.[63]
בן יהודה י"ד, ערך 'רשומה', עמ' 6745 והערה 1. [64]
[65] אורבך, ההלכה, עמ' 80.
[66] אבן שושן, ערך 'דינר', עמ' 230.
[67] אנציקלופדיה תלמודית כרך ז', ערך 'דרך ארץ', טור תרעב; מילון בן יהודה ב', ערך 'דרך', עמ' 1000 – 1001.
[68] אנציקלופיה תלמודית, שם, טור תרעג.
[69] ערוך השלם ב', ערך 'גס', עמ' 326.
[70] פלוסר, הגמון, אנציקלופדיה עברית י"ג, עמ' 395.
[71] אנציקלופדיה תלמודית ג', ערך 'במה', עמ' שלט טור 2. אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה ב', עמ' 981 -982.
[72] ערוך השלם ג', ערך 'הכרע', עמ' 205.
[73] מ' אלון, המשפט העברי א', עמ' 83 – 84; וראו הפניות נוספות שם.
[74] מ' אלון, שם, שם.
[75] בכר, ערכי המדרש, עמ' 30.
[76] אלבוגן, התפילה בישראל בהתפתחותה ההיסטורי, עמ' 103. בין פרשני ימי הביניים ישנה מחלוקת אם הלל המצרי הוא מדאורייתא או מדרבנן.
[77] אורבך, חז"ל, עמ' 55.
[78] ח' אלבק, משנה (זרעים), עמ' 269.
[79] ערוך השלם ח', עמ' 86: השלים את החסר; סוקולוף, ערך 'שלם' עמ' 555: השלים בקריאת ההפטרה. מצדדים בדיעה זו: ג' אלון, תולדות היהודים, עמ' 146 הערה 76; גפני, יהודי בבל, עמ' 113; אנציקלופדיה תלמודית י', ערך 'הפטרה' הערות 10 ,180. מצויינות שם שתי הערות: א. השלמה זהו השם להפטרה במסורת ארץ ישראל.
ב. בזמן התלמוד לא היו הפטרות קבועות. המקבל את המפטיר יכול היה לבחור כהפטרה איזה קטע מהנביאים שרצה.
[80] כיוון שהופיע הפועל 'הקיש', נמצא לנכון להוסיף את המושג 'הקש'.
[81] בכר, ערכי המדרש, עמ' 197.
[82] "הורו בית דין וידע אחד מהן שטעו או שהיה אחד מן התלמידים וותיקין יושב לפניהן וראוי להוראה כשמעון בן עזאי..." (הוריות (מהד' צוקרמאנדל) פ"א ה"א עמ' 474).
[83] ירושלמי ברכות פ"א ה"ב דף ג ע"א עמ' , מסכתות קטנות מסכת סופרים פי"ח ה"ו; בבלי ברכות ט ע"ב, כה ע"ב
[84] רש"י מסכת ברכות כו ע"א ד"ה לותיקין: "המקדימין למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו...".
[85] ערוך השלם ג', ערך 'זקן', עמ' 315.
[86] ביכלר, כהנים ועבודתם, עמ' 76.
[87] לדעת ליברמן, כאשר בירושלמי דוֹבֵר אומר דבר מה בשם זקנו, אין הכרח שיהיה זה סבו, אפשר שהוא אביו (ליברמן, מחקרים בתורת א"י, עמ' 198).
[88] משנה, סנהדרין פי"א מ"ב.
[89] 'ואין חברים אלא תלמידי חכמים' (בבא בתרא עה ע"א).
[90] ערוך השלם ג', ערך 'חבר', עמ' 338; סוקלוף, ערך 'חבר', עמ' 185.
[91] י' לוין, מעמד חכמים, עמ' 45 – 46; מ' בר, על החברייא, (בספרו 'חכמי המשנה והתלמוד'), עמ' 64 – 83.
בר, על החברייא, עמ' 75 – 96.[92]
[93]בכר, ערכי המדרש, עמ' 40.
[94] ערוך השלם ג', ערך 'חותם', עמ' תק"כ; אבי יונה ודיאמנט, חותם, אנציקלופדיה עברית י"ז, עמ' 224; ברגר, מילון אנציקלופדי לחוק הרומי, ערךsignum , עמ' 707.
[95] ערוך השלם ג', ערך 'חזן' עמ' 357 - 360; בן יהודה ג', ערך 'חזן' עמ' 1487.
[96] בכר, ערכי המדרש, עמ' 154.
[97] בכר, ערכי המדרש, עמ' 155.
[98] אנציקלופדיה תלמודית כרך ט"ז עמ' שפה
אנציקלופדיה תלמודית ט"ו, ערך 'חלול', עמ' 340. [99]
[100]ערוך השלם ג', ערך 'חצף', עמ' 475.
[101] בן יהודה (כרך ד'), ערך 'טהור', עמ' 1847.
[102] ערוך השלם ד', ערך 'טמא', עמ' 40.
[103] בן שמאי, (אנציקלופיה עברית כ', ערך 'יצר (ה)טוב ויצר (ה)רע', עמ' 198 – 200.
[104] בראשית ח' כ"א.
[105] בן שמאי, (אנציקלופיה עברית כ', ערך 'יצר (ה)טוב ויצר (ה)רע', עמ' 198 – 200.
[106] אורבך, חז"ל, עמ' 415 – 416.
[107] אבן שושן, ערך 'דין', עמ' 230
[108] א. ראו מקבילות המצויינות בתוספתא (ליברמן) חלה פ"ב ה"ז- ה"ט, עמ' 281 – 282.להלן ההלכות:
הלכה ז
עשרים וארבעה מתנות כהונה לאהרן ולבניו בכלל ופרט בברית מלח אילו הן עשר במקדש ארבע בירושלם ועשר בגבולין עשר במקדש חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור וחטאת העוף ואשם תלוי ולוג שמן של מצורע שתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות והעומר
הלכה ח
ארבע בירושלם הבכורה והבכורים והמורם מתודה ואיל נזיר ועורות קדשים
הלכה ט
עשר בגבולין תרומה ותרומת מעשר וחלה ראשית הגז והזרוע והלחיים והקבה ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והחרמים ושדה אחוזה וגזל הגר
[109] בן יהודה (כרך חמישי), ערך 'כהן', עמ' 2271 – 2273 וראו הערות 1 ו-2 שם.
[110] מימי המלך יאשיהו ואילך ובזמן בית שני לא היה שמן המשחה, כי נגנז על ידי יאשיהו, ולכן היה הכהן הגדול מתחנך בלבישת שמונה בגדים, ארבעה בגדים יותר מכהן הדיוט (לפי פרוייקט השו"ת).
[111] אברמסקי, אנציקלופדיה עברית כ', עמ' 589 – 592.
בן יהודה (כרך חמישי), ערך 'כמר', עמ' 2425.[112]
[113] על פי פרויקט השו"ת, ערך 'כותים'.
[114] ראו מלכים ב' י"ז כ"ה – כ"ו.
[115] תוספתא (ליברמן), פסחים פ"ב ה"ג.
[116] ראו בבלי, קידושין עו ע"א, חולין ד ע"א.
[117] אבן שושן, ערך 'כלי', עמ' 590.
[118] ללדוגמא, כלי קודש ככינוי לחכם.
[119] ירושלמי, שבת פ"י יב ט"ג/ ה"ה, עמ' 423; ירושלמי, סנהדרין פ"ב כ טור א-ב/ה"ג, עמ' 1276; בבלי, בבא מציעא פד ע"ב; אבות דרבי נתן (שכטר) נוסחא ב', פ"ב ד"ה ומנין שעשה, עמ' 10.
[120] ערוך השלם ד', ערך 'כנש', עמ' 264; סוקולוף, ערך 'כנישתה', עמ' 263;
[121] ערוך השלם ה', ערך 'מרד', עמ' 243.
[122] יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמות היהודים, עמ' קלא – קלה.
[123] פ' נאמן, אנציקלופדיה לגאוגרפיה תלמודית ב', ערך 'קיסריה', עמ' 392.
[124] הערוך ד', ערך 'כף', עמ' 287 – 288.
[125] סוקולוף, ערך 'כפף', עמ' 267.
[126] בן יהודה (כרך ה'), ערך 'כפר', עמ' 2499; ערך 'כפרה', עמ' 2501.
[127] בן יהודה, שם, שם, הערה 1; אדרת אברהם, מחורבן לתקומה עמ' 38 – 39.
[128] לדוגמא, בראשית פרק י"ז י"ד: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר'; שמות י"ב ט"ו: 'כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִ' ועוד.
[129] בבלי, מועד קטן כח ע"ב.
[130] בבלי, יבמות נה ע"א.
[131] רמב"ם, הלכות תשובה פ"ח ה"א.
ראו שמות ל"ה י"ג וכן ל"ט ל"ו. על פי פרויקט השו"ת אנציקלופדיה למושגים תלמודיים..[132]
[133] פרויקט השו"ת ערך לשון הרע.
[134] ראו המושג 'ביצוע'.
[135] פרנקל, דרכי האגדה והמדרש א', עמ' 11.
[136] שם, שם, עמ' 12, 17 – 19.
[137] אדם הבקיא בבדיקת בהמה בהקשר לדיני בכורות. ראו משנה, ביצה פ"ג מ"ד, בכורות פ"ד מ"ד; תוספתא, בכורות פ"ג ה"ז.
[138] מומחה הוא דיין 'המנוסה בדינים... שהוא "גמיר וסביר... היינו חכם מובהק בדינים וידוע לרבים, יודע לשקול בדעתו ושכלו ענינים שלא למד ולא שמע מעולם ולדמות דבר לדבר. ובשם הגאונים כתבו: יחיד מומחה הוא שחשוב כרב נחמן בדורו שבקי במשנה, וגמרא ובשיקול הדעת ומעיין בדינים כמה שנים וניכוהו כמה פעמים ולא ראו לו טעות.' (אנציקלופדיה תלמודית כרך ג, [בית דין] עמוד קנז טור 1).
[139] א. שם נרדף לאדם שקיבל רשות לדון מהנשיא או מראש הגולה 'מי שנטל רשות מריש גלותא שבבבל או מהנשיא שבארץ ישראל יכול לדון, אפילו בעל כרחם של בעלי הדינים' (אנציקלופדיה תלמודית כרך א, [אגרת רשות] טור קמ"ז). ב. במשפט הרומי שופט שהוסמך לדון על ידי בית דין או על ידי השלטונות נחשב כמומחה לרבים, והנדונים בפניו היו חייבים לקבלו (ב' כהן, ההלכה היהודית והחוק הרומי, עמ' 678).
[140] ח' אלבק, סמיכה ומינוי, עמ' 91.
[141] אורבך, חז"ל, עמ' 161.
[142] ראו מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו מסכתא דבחדש פ"י שנאמר בה 'חביבין יסורין'; ו דברי רבי עקיבא: 'כל דעביד רחמנא לטב' (בבלי, ברכות ס ע"ב).
[143] ראו ערוך השלם, ערך 'מידת הדין', עמ' 84; אורבך, חז"ל, עמ' 396 – 400.
[144] אורבך, שם, עמ' 387.
[145] ראו לדוגמא מכילתא דרבי ישמעאל, דעמלק יתרו פ"ב; ירושלמי, בבא מציעא פ"ו יא ט"א/ה"ח; בבלי, בבא מציעא פ"ג ע"א.
[146]ערוך השלם ד', ערך 'טרף', עמ' 93.
[147]סוקולוף, ערך 'טרף', עמ' 232.
[148] מילון בן יהודה (חלק ו'), ערך 'מין', עמ' 2973 – 2974.
[149]ערוך השלם ו', ערך 'מנה', עמ' 167.
[150] ח' אלבק, סמיכה ומינוי, עמ' 87.
[151]' אלבק, שם, עמ' 88.
[152]בכר, ערכי המדרש, עמ' 226.
[153] בבלי, ברכות ג ע"ב.
[154] רמב"ם, משנה תורה (הלכות מלכים) פ"ה ה"א.
[155] דברים כ' ה' – ח': מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה: וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ.
[156] ראו משנה, סוטה פ"ח מ"ז.
[157] משנה, סנהדרין פ"ז מ"ז.
[158] ויקרא ז' ט'-י'.
[159] ראו, אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה ב', עמ' 981 – 982.
[160] ויקרא כז ל'; במדבר כ כ"א.
[161] הבעלים יכלו לפדות את המעשר בכסף, להעלות את התמורה לירושלים ושם לקנות בשר ויין ולאוכלם (דברים י"ד כ"ב – כ"ז)
[162] אנציקלופדיה תלמודית א', עמ' 415.
[163] אנציקלופדיה תלמודית א', עמ' 415.
[164] ד' שטרן, המשל במדרש, עמ' 22 וראו גם הערות 7 - 9.
[165] לפי פרוייקט השו"ת.
[166] פרויקט השו"ת, אנציקלופדיה תלמודית, מושגים תלמודיים, ערך 'נבילה'.
[167] אנציקלופדיה תלמודית ו', ערך 'נדר', עמ' 566.
[168] משנה, נידה, פ"ז מ"ד.
[169] במדבר כ"ט פסוקים י"ב, ל"א ו-ל"ג; סיומי פסוקים יוצרים ראשי תיבות של המילה 'מים'.
[170] ראו משנה, סוכה פ"ד מ"ט.
[171] על אופן ניסוך המים ראו משנה, שם.
[172] אירוע המשקף את המחלוקת היה כשהעם רגם האתרוגים כהן צדוקי שנסך את המים על רגליו (תוספתא (ליברמן), סוכה פ"ג הי"ח).
[173] בתלמוד הירושלמי הצירוף מופיע פעם אחת, ואילו בתלמוד הבבלי שמונה פעמים.
[174] ראו ירושלמי, יבמות פ"א דף ב ט"ג /ה"א ותוספתא (צוקרמאנדל), מקוואות פ"ז הי"א.
[175] אפשטיין, מבוא לספרות התנאים, עמ' 185.
[176] אורבך, חז"ל, עמ' 92.
[177]איילי מאיר, אוצר כינויי עובדים, עמ' 89 – 90.
[178] אורבך מציין כי עם התפשטות לימוד התורה גדל מספר הסופרים הדרשנים בכל החוגים. גם חכמים חברי בתי הדין והסנהדרין סיגלו לעצמם דרך זו (אורבך, מעולמם של חכמים, עמ' 56 – 59). כמו כן ראו ליברמן, יוונית ויוונות, עמ' 185 – 186.
[179] משנה, סנהדרין פ"ד מ"ג.
[180] רבי יהודה חלק וטען כי שלושה סופרי דיינין היו בסנהדרין (בבלי, סנהדרין לו ע"ב).
[181] ראו משנה, אבות פ"א מ"א.
[182] לתפקידיה של סנהדרין גדולה ראו משנה, סנהדרין פ"א מ"ה: 'אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד אין עושין סנהדריות לשבטים אלא על פי בית דין של שבעים ואחד אין עושין עיר הנדחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד...'.
[183] בבלי, סנהדרין יז ע"ב.
[184] משנה תורה, הלכות סנהדרין פ"א ה"ג.
[185] ערוך השלם ו', ערך 'סנגורים', עמ' 84. סוקולוף, ערך 'סניגור', עמ' 384.
[186] שם, עמ' 82.
[187] ראו י"מ גריניץ, 'ספרים חיצוניים' (אנציקלופדיה עברית כ"ו), עמ' 443 – 445.
[188] 'וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת' (דברים כ"א כ"א).
[189] 'בית הסקילה היה גבוה שתי קומות אחד מן העדים דוחפו על מתניו נהפך על לבו הופכו על מתניו אם מת בה יצא ואם לאו השני נוטל את האבן ונותנה על לבו אם מת בה יצא ואם לאו רגימתו בכל ישראל שנאמר יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה' (משנה, סנהדרין פ"ו מ"ד).
[190] ערוך השלם ו', ערך 'סרס', עמ' 140 – 141.
[191] ערוך השלם ו', שם; וראו גם סוקולוף, ערך 'סרס', עמ' 389.
[192] במקרא מופיע המושג בהקשר לתפקיד בחצר המלך באופן כללי, למשל, פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים (בראשית ל"ז לו). בתפקיד שומר הנשים והפילגשים מופיע רק באסתר פרק ב'.
[193] ויקרא רבה פ"ד פיסקה א.
[194] ויקרא רבה, שם, שם.
[195] ליברמן, יוונית ויוונות, עמ' 199 הערה 153.
[196] ראו תוספתא (צוקרמאנדל), סנהדרין פ"ו ה"ו, בבלי, חגיגה טז ע"ב.
[197] בן יהודה (כרך ט'), ערך עולם, עמ' 4372.
[198] 'אלא אלו היו יודעין אבותינו שיש עולם אחר ויש תחיית המתים לא היו אומרים כך. עמדו ופירשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות צדוקים וביתוסין. צדוקים על שום צדוק ביתוסי על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם. שלא היתה דעתן גסה עליהם אלא צדוקים אומרים מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעולם הזה ובעולם הבא אין להם כלום' (אבות דרבי נתן נוס"א, פרק ה ד"ה אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים).
[199] ראו משנה, אבות פ"ד מט"ז.
[200] ויקרא כ"ג י"א.
[202] בן יהודה ט', ערך 'עזרה', עמ' 4416; אבי יונה, ערך 'בית המקדש', (אנציקלופדיה עברית ח'), עמ' 570 – 571.
[203] בכל מחזור של תשע עשרה שנים מוסיפים לשנה השלישית, השישית, השמינית, האחת עשרה, הארבע עשרה, השבע עשרה והתשע עשרה.
[204] ראו פירוש הרמב"ם למשנה גיטין פ"ט מ"ח.
[205]אופנהיימר, ההיסטוריה של א"י, עמ' 119 – 122.
[206] ריינס, תורה ומוסר, עמ' רכח.
[207]שם, שם, עמ' רכט.
[208] בן יהודה (כרך תשיעי), ערך 'ערוה', עמ' 4717.
[209] השם בריבוי שכיח יותר.
[210] בן יהודה, ערך 'ערל', עמ' 4732.
[211] גפני, יהודי בבבל בתקופת התלמוד, עמ' 205. בהערה 113 הוא מציין את סיפורנו כדוגמא בירושלמי המלמדת על משמעות קרובה לשימוש בבבלי. בהרחבה על זמנה של הפירקא ראו שם בעמ' 210 – 212
[212] רגב, הצדוקים והלכתם. על דת וחברה בימי הבית השני, עמ' 11; גפני, אנציקלופדיה עברית, עמ' 171 – 174
[213] ערוך השלם ו', ערך 'פשר', עמ' 460.
[214] הביטוי מופיע בבבלי, יבמות סב ע"ב, סדר עולם רבה (ליינר) פרק כ, בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשה סא ד"ה בבקר זרע את, פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויקרא פרשת אמור דף סח עמוד ב ד"ה ויניחהו במשמר. הביטוי נקשר לתקופה בה מתרחש אסון (בבבלי, יבמות סב ע"ב מציינים את מועד התקופה כתקופה שבין פסח לעצרת).
[215] רגב, הצדוקים והלכתם. על דת וחברה בימי הבית השני, עמ' 11; גפני, אנציקלופדיה עברית כ"ח, עמ' 171 – 174
[216] י' עופר מביא את ההפטרות הנוהגות בארץ ישראל לפי המנהג התלת שנתי. ההפטרה הנהוגה לתחילת ספר דברים ממנו מצוטט הפסוק העוסק ב-'משפט' 'משפט' הינה בזכריה ח', והפסוק בזכריה פרק ח' פס' ז אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם: הינו חלק מהפטרה זו. (עפר, סדרי נביאים וכתובים,
עמ' 155 - 189).
[217] זו אחת המשמעויות של המושג צדקה.בן יהודה (כרך י"א), ערך 'צדקה', עמ' 5397 – 5400.
תוספתא (ליברמן), פאה פ"ד הי"ט.[218]
[220] בן יהודה (כרך י"א), ערך 'צלב', עמ' 5432. הצורת 'צלב', 'הצטלב' 'צלב קרס' הן מאוחרות ונוצרו מאותו השורש (בן יהודה, שם, הערה 3).
[221] קורבן המובא ביוזמתו של היחיד לאות הודיה.
[222] קורבן שהנזיר מקריב ביום בו מלאו ימי נזרו.
[223]קורבן המובא המובא על ידי היחיד בכל אחד משלוש הרגלים.
[224] ערוך השלם ז', ערך 'קדש', עמ' 68.
[225] על מצוות קידוש החודש ראו שפיגל, קידוש החודש, עמ' 185 – 187.
[226] ספראי שמואל, בימי הבית ובימי המשנה ב', עמ' 407 – 408 .
[227] רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין פ"א ה"ב.
[228] שם הלכה ג'.
[229] ליברמן, יוונית ויוונות, עמ' 190 -191; מ' אלון, המשפט העברי ב', עמ' 293 – 294.
[230] ראו בבלי, סנהדרין עג ע"א, עד ע"א , עו ע"א.
על פי פרויקט השו"ת, מושגים תלמודיים.[231]
[232] משנה תמיד פ"ה מ"א.
[233] תהליך ההפרדה בין הנשיאות לבין הסנהדרין הוביל לעליית כוחם של בתי מדרשות מקומיים מחוץ לגליל (אופנהיימר, הגליל, עמ' 88 -89). יש לשער כי קיסרין נמנית בתי מדרשות אלו. לדעת ליברמן, ישיבת קיסריה פעלה מימי רבי הושעיא הגדול עד הדור חמישי לאמוראים, עד הזמן שבו חרבו כל הישיבות בארץ ישראל. (נאמן, אנציקלופדיה לגיאוגרפיה תלמודית ב', ערך 'קיסריה', עמ' 393).
[234] לוין, מעמד החכמים, עמ' 45 (המקורות עליהם מתבסס הערה 143).
[235]ליברמן, תיקוני הירושלמי, עמ' 378 – 379.
[236] השימוש בצירוף זה שונה מזה שבמקרא (בן יהודה כרך י"ב), ערך 'קדש', עמ' 5790 הערה 2.
[237] בן יהודה (כרך י"ג), ערך 'רוח', עמ' 6491- 6492.
[238] אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק כה ד"ה כיון שראה; וראו בהקשר אחר בבלי, יומא לח ע"ב.
[239] סדר עולם רבה (ליינר) פרק ל
[240]בבלי, יומא ט ע"ב.
[241]בכר, ערכי המדרש, עמ' 294.
[242] ראו הסיפור על רבי אלעזר בן רבי שמעון שכינה את המכוער 'ריקא' (בבלי, תענית כ ע"א – ע"ב).
[243]מעטים מבין החוקרים סבורים כי איזור העיר העליונה היה כבר בימי מלכי יהודה (אברמסקי, ירושלים בתקופת המקרא, אנציקלופדיה עברית כ', עמ' 278).
מ' שטרן ומ' אבי יונה, ירושלים בתקופת בית שני, אנציקלופדיה עברית כ', עמ' עמ' 286.[244]
[245] אנציקלפופדיה עברית ל"א, ערך 'שבועה', עמ' 391 – 395.
[246] הרחבה לנושא זה ראו ג' אלון, תולדות היהודים, עמ' 300-302.
[247] ראו בבלי, סוטה כב ע"א.
[248] אבות דרבי נתן, (נוסח א') פי"ב.
[249] ערוך השלם ח', ערך 'שקל', עמ' 148.
[250] אפשטיין, ההלכה, עמ' 101.
[251] בדברים ט"ו ב' נוסף לשמיטת הקרקע גם שמיטת חובות.
[252] וראו גם ויקרא כ"ה א' – ז'.
[253] ראו תיאור מורחב של הטקס בימי הבית השני משנה, יומא פרק ו'.
[254] ערוך השלם ח', ערך 'תרף', עמ' 285.
[255] בן יהודה ט"ז, ערך 'תינוק', עמ' 7737 – 7738.
[256] ברכות כד ע"א.
[257] ההגדרה להלן מתבססת על מירון ביאליק-לרנר, אנציקלופדיה עברית ל"ב, ערך 'תפילין', עמ' 1023 – 1027.
[258] בתפילין של יד כתובות ארבע הפרשיות על קלף אחד ואילו בתפילין של ראש על ארבעה קלפים נפרדים.
[259] בבלי עירובין צו ע"א: 'דתניא: מיכל בת כושי היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים...'.
[260] מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה יז.
[261] בכר, ערכי המדרש, עמ' 138.
[262] מ' אלון, המשפט העברי ב', עמ' 357 ו-402.
[263] 'וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ: כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַיהֹוָה לְךָ נְתַתִּים: בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַיהֹוָה לְךָ יִהְיֶה כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ' (במדבר י"ח י"א – י"ג).
[264] נחמיה י"ג ה'.
[265] אנציקלופדיה עברית ל"ב, תרומה, עמ' 1068. (הערך נכתב על ידי מערכת האנציקלופדיה).
[266] הכוונה לאחד חלקי ארבעים, ובשאר השיעורים בהתאמה.
[267] משנה, תרומות פ"ד מ"ג.
[268] אדרת, מחורבן לתקומה, עמ' 76 הערות 3 ו-7.