עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 93

 

מקבילות

תוספתא (מהד' ליברמן) ברכות פ"ו ה"ב עמ' 34 (בשינויים)

בבלי ברכות נח ע"א (בשינויים)

במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא (מקבילה חלקית)

מדרש תנחומא (בובר) פרשת פינחס סימן א (מקבילה חלקית)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה

 

עיון קצר באגדה

עניינה של הסוגיה הוא ברכות שעל האדם לברך כשרואה לפניו מראות שונים בין אם אלו בני אדם בעלי מראה שאין הוא רגיל לראות,[7] ובין אם אלו מראות טבע ובני אדם הנאים בעיניו. כששומע אדם את קריאת השכווי עליו לברך 'ברוך חכם הרזים';[8] השכווי מכיר בבוא השחר כשאין עדיין כל סימן חיצוני לכך, והאל יודע מהו הרז המצוי בו בשכווי כפי שכתוב 'מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה אוֹ מִי נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה' (איוב ל"ח ל"ו) כיוון שהוא אשר נטע בו חוכמה זו.

ברכה זו יש לאומרה גם כשרואים 'אוכלוסין', היינו המון רב,[9] ולפי הסוגיה הסיבה לכך 'כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה', כלומר, האל יודע מה הרז המסתתר בלב כל אחד מאלו.[10]

בן זומא כשהיה רואה המון אדם בירושלים[11] ברך את מזלו על שהמזון והלבוש מוכנים לפניו, ואין הוא מתייגע להכינם.[12]

בחלק הראשון של דבריו הוא מדבר על הדרך שבה יגע אדם להכין את הלחם, ובחלק השני כדי להכין הלבוש. שני החלקים בנויים בהקבלה זה לזה:.

-          שניהם נפתחים באמירה 'כמה יגע אדם הראשון'[13].

-          בשני החלקים נאמר רצף של פעלים המתאר את תהליך הכנת המוצר; בחלק הראשון החל מהחרישה והזריעה ועד האפייה, ובחלק השני החל מגז הצאן ועד תפירת הלבוש.

-          שני החלקים מסתיימים באמירה 'ואני עומד בשחרית ומוצא כל אלו[14] לפניי'.

בן זומא אומר, כנראה בהערכה, שבעלי אומנויות רבים משכימים ועובדים כל היום עד הערב, ומסיים דבריו שוב באמירה 'ואני עומד בשחרית ומוצא כל אילו לפניי', היוצרת תחושה כי חש ששפר עליו מזלו.

נראה שאת דברי בן זומא ניתן להסביר בשני רבדים:

-          רובד אחד כפשוטו; לאחר חטאו וגירושו של אדם הראשון מגן עדן היה עליו להתייגע רבות כדי לספק צרכיו באוכל ובלבוש, לעומת זאת בן זומא שלתפיסתו אינו חוטא, הכל מוכן לפניו, אינו צריך לטרוח. כמו כן בן זומא אמר 'כמה בעלי אומניות משכימים ומעריבים', היינו, הוא מודע לעבודתם הקשה של בעלי אומנויות, ואילו הוא מוצא הכל מוכן לפניו, מכאן שחייו כתלמיד חכם העוסק בלימוד התורה אינם קשים כשל בעלי האומנויות.

-          אפשר כי דבריו מבטאים באופן עקיף תחושה של יהירות, הרגשת ערך עצמי גבוהה, שכן הוא תלמיד חכם והשאר בעלי אומנויות העובדים קשה מצאת החמה, והוא נהנה מפי עמלם.

-          רובד שני שלא כפשוטו; הביטוי אדם הראשון הוא סמל לאדם יחיד; חברה נבנית ממרכיביה, יש תועלת ברבים, כל אחד תורם משלו וכולם נתרמים, ועל כך מברך בן זומא.

---

[1] זרק את התבואה למעלה כדי שהתבן והמוץ יינשאו ברוח (אבן שושן א', ערך 'זרה', עמ' 364).

[2] הניע את הקמח בנפה לשם ניפוי (אבן שושן א', ערך 'הרקד', עמ' 309).

[3] תלש חלק מהבצק והחליקו בנוזל (אבן שושן ג', ערך 'קטף', עמ' 1460).

[4] כותונת ארוכה שהיו לובשים דרך בית הראש על עור הבשר (בן יהודה ג', ערך 'חלוק', עמ' 1564).

[5] הלבין את הצמר על ידי ניקוי וכביסה (אבן שושן ב', ערך 'לבן', עמ' 643).

[6] חבט בצמר וניערו מהפסולת שבו (שם, ערך 'נפס', עמ' 1025). ניפץ היא מילה מקבילה לניפס.

[7] הכוונה לבעלי צבע השונה מהרגיל בחברתו, לבעלי קומה גבוהה או נמוכה במיוחד, לבעלי מום, וכד'.

[8] במקבילה במדבר רבה נוספו לברכה השם והמלכות.

[9] מקור המילה מיוונית (אֻכְלוּסִין( ὄχλος ומשמעה המוןאדם. לפי רש"י 'חיל גדול של ששים רבוא' (פירושו על בבלי נח ע"א ד"ה אוכלוסי).

[10] כך מפרש רש"י את הברכה בבלי ברכות נח ע"א ד"ה חכם הרזים, וראו גם ר"ש סיריליאו על הדף ד"ה חכם הרזים.

[11] במקבילות, במדבר רבה ובתנחומא, לא מוזכרת ירושלים, ואילו במקבילות, בתוספתא ובבבלי, נאמר 'בהר הבית', כלומר ניתן להבין כי היה זה בעת העלייה לרגל.

[12] סביר כי היו הדברים ביטוי למחשבותיו, ולא דווקא תחליף לברכה.

[13] בחלק השני הוא מדגיש את היגיעה על ידי הוספת המילה 'יגיעות'.

[14] בחלק השני נוסף 'מתוקן'.