עדי נוסח

כ"י וטיקן 90

 

מקבילות

מדרש תנאים לדברים לפרק ג' כ"ג (לדברי רבי אבא סמוקה)

מדרש תהילים (שוחר טוב, מהד' בובר) מזמור ד' ד"ה [ג] דבר אחר (חלקי ובשינויים)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

אנקדוטה, מדרש.

 

עיון קצר באגדה

בדומה לאגדות קודמות גם אגדה זו עוסקת במקרים שבהם החציפו המינים לשאול שאלות של כפירה, שלכאורה, מעוגנות בפסוקי המקרא. התשובות לשאלותיהם מצויות בפסוק שעליו שאלו או בפסוקים הסמוכים לו לפי הכלל אותו טבע רבי שמלאי.

שאלו המינים את רב שמלאי על אפשרות קיומן של מספר אלוהיות בעולם כפי שניתן להסיק מהפסוק 'כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: (דברים ד' ז'). ורבי שמלאי השיב להם מסיומו של הפסוק, בו כתוב 'בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו' ולא בכל קראנו אליהם, כפי שהיה צריך להיות במקרה של ריבוי אלוהיות.

תשובת רבי שמלאי למינים אינה מספקת את תלמידיו והם מקשים מה הסיבה בשלה נכתב 'אֱלֹהִים קְרֹבִים' בלשון רבים. תשובתו של רבי שמלאי מבארת כי הכתיבה בלשון רבים מעידה על סוגי קרבה שונים של האל בשומעו את תפילת בניו.

בעל האגדה מביא את דברי חכמים כדי להראות את המרחק המוחשי הקיים בין האל למאמיניו:

-          רבי פנחס בשם רב יהודה בר סימון משווה על דרך הניגוד את קרבת האדם בעבודת האל לקרבת העובד את העבודה זרה. עבודת האלילים מתוארת על פי פשוטו של הפסוק 'יִשָּׂאֻהוּ עַל כָּתֵף יִסְבְּלֻהוּ וְיַנִּיחֻהוּ תַחְתָּיו וְיַעֲמֹד מִמְּקוֹמוֹ לֹא יָמִישׁ אַף יִצְעַק אֵלָיו וְלֹא יַעֲנֶה מִצָּרָתוֹ לֹא יוֹשִׁיעֶנּוּ' (ישעיהו מ"ו ז'). סיומו של הפסוק מבאר כי על אף הקרבה הממשית הקיימת בין האדם לפסל, אפילו יצעק אליו האדם לעזרה, לא יענה לו הפסל ולא יושיעו.

-          דברי רבי לוי מראים עד כמה גדול המרחק המציאותי בין האדם לאלוהים; בין הארץ לרקיע 'מהלך חמש מאות שנה', היינו המרחק שעוברים במשך חמש מאות שנים, וכך הוא עוביו של רקיע והמרחק בין הרקיעים.

-          דברי רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי אבא סמוקה מביאים המחשה נוספת למרחק המוחשי הקיים בין האדם לאלוהיו. כסאו של האל ניצב על טלפי חיות שעובי כף רגלם כמהלך של חמש מאות וחמש עשרה שנה.[1]

נראה כי הסיום (מ'ראה כמה' עד 'כפה לאוזן') נאמר על ידי הדרשן, בעל האגדה;

הוא פונה אל המאזין (או הקורא), מזכיר את המרחק העצום ומתאר מעשה יומיומי של אדם המתפלל בלחש בבית הכנסת, והקב'ה מאזין לו, ובדבריו נסמך על תפילת חנה 'וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ רַק שְׂפָתֶיהָ נָּעוֹת וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ...' (שמואל א' א' י"ג). הדרשן מוסיף כי כשם שהאל האזין לתפילתה, כן יאזין לכל בריותיו, ונשען על 'תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף...' (תהילים ק"ב א').

הדרשן אינו מסתפק במדרשי פסוקים אלא אומר במילים מפורשות כי האל קרוב לכל אדם המתפלל אליו ושומע לו כמו אדם השומע את לחישת חברו לאוזנו. הוא מקטין את המרחק הממשי הגדול למרחק זעיר בדומה למרחק שבין פה לאוזן.

בפתיחת האגדה ענה רבי שמלאי לתלמידיו כי הביטוי'אֱלֹהִים קְרֹבִים' נאמר בריבוי כיוון שהאל 'קרוב בכל מיני קריבות'. למרות שהחכם מדבר על קריבות (בריבוי) הוא מביא שתי דוגמאות שעניינן רק קרבה אחת (מרחק מוחשי), לכן אפשר שכוונתו היא כי יש קרבה ממשית ויש קרבה רוחנית; האל רחוק מאוד מהאדם באופן ממשי, אך קרוב אליו מאוד מבחינה רוחנית, נפשית.[2]

---

[1] חכמים הגיעו לעובי כף הרגל בכיסאו של האלוהים על ידי מדרש הפסוק 'וְרַגְלֵיהֶם רֶגֶל יְשָׁרָה וְכַף רַגְלֵיהֶם...' (יחזקאל א' ז'). הם יצרו משוואה של גימטריה בין 'יְשָׁרָה' ל'כַף רַגְלֵיהֶם'.

ראו הפני משה על הדף.[2]