עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 89

 

מקבילות

לא נמצאו

 

עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרה ומשל

 

עיון קצר באגדה

במשנה[1] מצויה מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל, 'מי שאכל ושכח ולא בירך בית שמאי אומר יחזור למקומו ויברך ובית הלל אומרים יברך במקום שנזכר'.[2]

באגדה מובאים לשתי הדעות הסברים הנשענים על התנהגות בני אדם.

בית שמאי מסביר עמדתו במשל; אדם ששכח כיס אבנים טובות יחזור למקום ששכח אותם כדי לקחתו, ובנמשל הברכה היא כיס האבנים הטובות, והמקום הוא המקום בו אכל. מכאן שמי שאכל ושכח לברך, לדעת בית שמאי עליו לחזור למקום בו סעד ולברך.

עמדת בית הלל נשענת על מציאות החיים; אדם ששכח לברך והלך לעבודתו, אפשר בצמרתו של דקל ואפשר בתחתית בור, אין להטריחו כדי שיחזור למקום סעודתו לברך. בבסיס העמדה מצויה הנחה כי אם יאלץ לחזור לאותו מקום יעדיף שלא לברך.

בהסבר לעמדת בית שמאי מצויה הדרישה מהאדם לראות את חשיבות הברכה כחשיבות רכוש היקר לו, ואילו בדברי בית הלל מצויה ההשקפה כי אין לגזור על האדם למלא חובתו באופן קשה ומעיק.

---

[1] משנה ברכות פ"ח מ"ז.

[2] בבבלי (ברכות נג ע"ב) מצויה ברייתא 'תניא אמרו להם בית הלל לבית שמאי לדבריכם מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא ברך יחזור לראש הבירה ויברך אמרו להן בית שמאי לבית הלל לדבריכם מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה לכבוד עצמו הוא עולה לכבוד שמים לא כל שכן'.