עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 87

מקבילות

ירושלמי כלאים פ"ח ה"ג (ה"ד בכ"י ליידן) דף לא ע"ג עמ' 170 – 171 (חלקי)

בראשית רבה (מהד' תיאודור-אלבק) פרשת וישלח פרשה פ"ב טו (בשינויים)

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה, מדרש

עיון קצר באגדה

אגב המחלוקת המובאת במשנה[1] בין בית שמאי לבית הלל בעניין הברכה על האש, מובאת בסוגיה ברייתא האומרת: 'האש והכלאיים אף על פי שלא נבראו בששת ימי בראשית עלו במחשבה מששת ימי בראשית'. אגדתנו עוסקת ביצירת הפרד שהוא יציר כלאיים.

על פי המדרש הכלאיים נבראו בפועל בזמן שענה, חותן עשו, רעה את צאן אביו 'וְאֵלֶּה בְנֵי צִבְעוֹן וְאַיָּה וַעֲנָה הוּא עֲנָה אֲשֶׁר מָצָא אֶת הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר בִּרְעֹתוֹ אֶת הַחֲמֹרִים לְצִבְעוֹן אָבִיו (בראשית ל"ו כ"ד).[2]

רבי יהודה בן סימון הסביר את המילה 'הַיֵּמִם' כחמורי פרא,[3] ואילו חכמים דרשו אותה כפרדים, היינו יצורי כלאיים שנולד מהרבעה של סוס ואתון או חמור וסוסה.

רבי יהודה נתן בהם סימנים כדי לדעת מי האב ומי האם של הפרד.

אף כי עיקרה של האגדה הוא הסבר מדרשי על יצירת הפרד, הרי המסר שהכלאיים עלו המחשבה בששת ימי בראשית.

[1] ברכות פ"ח מ"ה.

[2] לפי פשוטו של מקרא מדבר הפסוק בענה שמצא, כלומר, באו לו בהפתעה 'הימם', הגיבורים, לפי תרגום אונקלוס, בזמן שרעה את החמורים, וכנראה באו כדי לקחתם (יהודה קיל, פירוש לספר בראשית (דעת מקרא, עמ' תקל"ב – תקל"ג).

[3] חמורי הבר המכונים בעברית פראים נקראו ביוונית hemionus hemippus (שמואל הירש, אנציקלופדיה עברית י"ז, עמ' 561). יש להניח כי המילה הסתיימה באות סמ"ך ובכתיבה חל שיבוש לאות סופית מ"ם.