עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 86

 

מקבילות[1]

ירושלמי חלה פ"ב ה"ג[2] דף נח ע"ג עמ' 320

בבלי יומא פג ע"ב

בבלי חולין קו ע"א

במדבר רבה פרשת בלק סימן כ' סעיף כ"א.

תנחומא (מהד' בובר) פרשת בלק סעיף כ"ד

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

 

סוגה

מימרות

 

עיון קצר באגדה

במשנה[3] מובאת המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל על מקומה של נטילת הידיים לפני הסעודה.

מימרתו של רבי יעקב בר אידי נועדה להמריץ את האדם להקפיד על נטילת ידיים לפני הסעודה ולאחריה, והוא עושה זאת בהזכרת שני סיפורי אגדה.[4]

הסיפור הראשון הוא על אדם שלא הקפיד בנטילת ידיו לפני הסעודה וגרם לעצמו בעוונו לאכול בשר חזיר.[5]

הסיפור השני עוסק באדם שלא הקפיד על נטילת ידיו בסוף ארוחה וגרם בעוונו לגירוש אשתו מביתה, ולפי גירסה אחרת גרם למותם של שלושה.[6]

---

[1] בבלי יומא ובמדרשי האגדה מצויים הסיפורים המלאים.

[2] במהדורת הדפוס זו הלכה א'.

[3] ברכות פ"ח מ"ב.

[4] רבי יעקב בר אידי הוא אמורא ארץ ישראלי בן הדור השני – שלישי. הוא יוצא מתוך ההנחה כי איזכור הסיפורים ברמז יאפשר לתלמידי החכמים בזמנו לדעת במי ובמה המדובר. הסיפורים מצויים במקורות מאוחרים יותר, דבר המלמד כי קודם להבאתם בכתב הם הועברו בעל פה.

[5] במדבר רבה פרשת בלק פרשה כ סימן כא: 'וישא משלו ויאמר, הלכה מי שאכל ולא נטל ידיו מה יהא חייב שנו רבותינו נטילת ידים לפני המזון רשות לאחר המזון חובה מעשה בשעת הגזירה בחנוני אחד מישראל שהיה מבשל בשר טהור ובשר חזיר ומוכר שלא ירגשו בו שהוא יהודי וכן היה מנהגו כל מי שנכנס לחנות שלו ולא נטל ידיו יודע שהוא עובד כוכבים ונותן לפניו בשר חזיר וכל מי שנטל ידיו ומברך יודע שהוא ישראל ומאכילו בשר טהור פעם אחת נכנס יהודי לאכול שם ולא נטל ידיו והיה סבור שהוא עובד כוכבים נתן לפניו בשר חזיר אכל ולא בירך בא לעשות עמו חשבון על הפת ועל הבשר אמר לו יש לי עליך כך וכך מן הבשר שהאכלת שחתיכה עולה עשרה מנה אמר לו אתמול אכלתי אותה בח' והיום אתה רוצה ליטול ממני עשרה אמר לו זו שאכלת של חזיר היא כיון שאמר לו כך עמדו שערותיו נבהל ונחפז אמר לו בצנעה יהודי אני ונתת לי בשר חזיר, אמר לו תיפח רוחך שכשראיתי שאכלת בלא נטילת ידים ובלא ברכה הייתי סבור שאתה עובד כוכבים מיכן שנו חכמים מים ראשונים האכילו בשר חזיר אחרונים הרגו את הנפש, מעשה באדם אחד שאכל קיטנית ולא נטל ידיו וירד לשוק וידיו מטונפות מן הקיטנית ראה אותו חבירו הלך ואמר לאשתו אומר ליך בעליך סימן שאכל עכשיו קיטנית שיגרי לו אותה טבעת נתנה לו אחר שעה בא בעלה אמר לה היכן הטבעת אמרה לו בא פלוני בסימנין שלך ונתתיה לו נתמלא עליה חימה והרגה לפיכך כל שאינו נוטל ידיו לאחר המזון כהורג נפש'.

[6] יומא פג ע"ב: 'רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, רבי מאיר הוה דייק בשמא רבי יהודה ורבי יוסי לא הוו דייקו בשמא. כי מטו לההוא דוכתא בעו אושפיזא, יהבו להו. אמרו לו: מה שמך? - אמר להו: כידור. - אמר: שמע מינה אדם רשע הוא, שנאמר כי דור תהפכת המה. רבי יהודה ורבי יוסי אשלימו ליה כיסייהו רבי מאיר לא אשלים ליה כיסיה. אזל אותביה בי קיבריה דאבוה אתחזי ליה בחלמיה: תא שקיל כיסא דמנח ארישא דההוא גברא. למחר אמר להו: הכי אתחזי לי בחלמאי! אמרי ליה: חלמא דבי שמשי לית בהו ממשא. אזל רבי מאיר, ונטריה כולי יומא ואייתיה. למחר אמרו לו: הב לן כיסן! אמר להו: לא היו דברים מעולם. אמר להו רבי מאיר: אמאי לא דייקיתו בשמא? אמרו ליה: אמאי לא אמרת לן מר? אמר להו: אימר דאמרי אנא חששא, אחזוקי מי אמרי? משכוהו ועיילוהו לחנותא, חזו טלפחי אשפמיה, אזלו ויהבו סימנא לדביתהו, ושקלוהו לכיסייהו ואייתו. אזל איהו וקטליה לאיתתיה. היינו דתניא מים ראשונים האכילו בשר חזיר, מים אחרונים הרגו את הנפש.