עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 84 – 85

מקבילות

לא נמצאו

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

אנקדוטה

עיון קצר באגדה

במשנה[1] נלמד כי 'שלשה שאכלו כאחד (ביחד) אינן רשאין ליחלק', משמע אין כל אחד מהם רשאי לברך כיחיד, היות שנתחייבו לברך בזימון. בסוגיה מובאת מחלוקת אמוראים בנוגע לדינו של המברך ברכת המזון ושכח ולא הזכיר את שבת בברכתו. רב סבור כי חוזר ומברך שנית, ואילו לדעת שמואל, אינו חוזר.

הסיפור להלן עניינו בהלכת הזימון שבמשנה ובמחלוקת רב ושמואל שבסוגיה.

חנן בר אבא וחברייא, היינו קבוצת חכמים, סעדו במשותף בשבת. עם סיומה של הארוחה ולאחר ברכת המזון קם חנן בר אבא ועזב את חבורת הסועדים. כאשר שב מצא את הסועדים מברכים שנית את ברכת המזון כיוון ששכחו להזכיר את השבת כשברכו לראשונה.

ממעשה החכמים ניתן להסיק שתי מסקנות:

א.      ההלכה היא כרב, כלומר אם שכח האדם לאזכר את השבת בברכתו, עליו לשוב ולברך.

ב.      במקרה בו חוזרים על ברכת המזון, רשאי בני חבורה 'ליחלק', היינו לברך לעצמם ללא זימון.[2]

המשכו של סיפור בהלכה אותה מביא בעל הסוגיה[3] בשמם של רבי בא בשם רבי חונא רבי ירמיהו, וייתכן כי מסורת זו אף מעוגנת בדברי רב. ההלכה, לפיה מי ששכח ולא הזכיר את השבת בברכת המזון אומר: 'אשר נתן מנוחה לעמו ישראל', פוטרת את האדם מלחזור על הברכה. אפשר כי ההלכה נאמרה בתמיהה נוכח מעשה החכמים שחזרו וברכו את ברכת המזון ולא הסתפקו באמירה 'אשר נתן מנוחה לעמו ישראל'.

בעל הסוגיה הוסיף להלכה סייג; את האמירה יש לומר אם אכן נאמרה הברכה מתוך תשומת לב וכוונה, אך אם נאמרה ברכת המזון מתוך הסחת דעת, יש לשוב ולברך. נראה שבדברים אלו קבע בעל האגדה שהחברייא ברכו את ברכת המזון שלא מתוך כובד ראש.  

---

[1] משנה פ"ז מ"ד.

[2] מסקנה זו נכונה בהנחה שבחבורה היו שלושה סועדים ללא חנן בר אבא.

[3] נראה לנו כי המשפט הקודם להלכה, (וכי) לא אמר כן, שולב על ידי בעל הסוגיה כדי ליצור מעין המשכיות לדו שיח בין חנן בר אבא ובין החברייא.