עדי נוסח

שרידי הירושלמי עמ' 27

כ"י וטיקן 84

מקבילות

לא נמצאו

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

אנקדוטה

עיון קצר באגדה

עניינה של המשנה הוא נוסח הזימון לברכת המזון; רבי יוסי הגלילי סבור כי נוסח הזימון משתנה לפי מספר המשתתפים בסעודה, ואילו רבי עקיבא ורבי ישמעאל חולקים עליו וסבורים כי נוסח הזימון אחיד לקהל של עשרה סועדים ומעלה. רבי עקיבא סומך עמדתו על המציאות בבית הכנסת, שם ללא תלות במספר המתפללים העולה לתורה מברך 'ברכו את ה'', ורבי ישמעאל מסכים לכך שאותה הברכה נאמרת בכל מספר של מתפללים, אך סבור שעל נוסח הברכה להיות 'ברכו את ה' המבורך'.

באגדה שלפנינו מתוארים שני אירועים הקשורים למחלוקתם של רבי עקיבא ורבי ישמעאל לנוסח ברכת התורה.

אירוע ראשון

מסופר כי רבי חייא בר אשי אמר את הברכה 'ברכו את ה'' אך לא הוסיף 'המבורך', נוסח לא היה מקובל בבבל, לכן רצו באי המתפללים להשתיקו, אך רב הורה לנוכחים להניח לו כיוון שהבין כי רבי חייא בר אשי סמך את נוסח ברכתו על דעת רבי עקיבא.

באירוע משתקף כי בדור הראשון – שני של אמוראי בבל עדיין אין נוסח אחיד מחייב של הברכה הנאמרת לפני הקריאה בתורה, וכמו כן קיימת נוקדנות בין המתפללים המתבטאת בתקיפות מרובה, שכן רב נדרש להרגיעם.

אירוע שני

הנוהג המקובל הוא שבקריאה בתורה כהן עולה ראשון, אחריו לוי ואחריהם ישראל, אך אם אין לוי בקהל, הכהן קורא ומברך על קטע נוסף 'במקום לוי'.

מסופר שרבי זעירא, אמורא בבלי שעלה לארץ ישראל ואשר היה כהן, ובהיעדר לוי בין המתפללים קרא כלוי ו'בירך לפניה ואחריה', היינו אמר את הברכות גם ככהן וגם במקומו של הלוי. קהל המתפללים ביקש להשתיקו, אך רבי חייא בר אשי[1] הורה להניח לו כיוון שכך נהוג בבבל.

באירוע משתקף כי גם בארץ ישראל הייתה נוקדנות בין המתפללים, ובנוסף הם לא הכירו את הנהוג בקהילות בבל.[2]

---

[1] בסיפור קושי שכן יש בסיס להנחה כי מעשהו של רבי זעירא היה בארץ ישראל ומשקף מנהג בבלי. במקרה זה לא ברור מה מקומו של רב חייא בר אשי בסיפור. יש לתת את הדעת על דרך הופעת השם בכתב יד ליידן 'רבי חייא בר !אשי!', כי משמע נוסח זה תמוה.

ישנן שתי אפשרויות שעשויות לפתור את הקושי:

א.       אפשר כי מדובר ברבי חייא בר אבא, אמורא ארץ ישראלי בן הדור השלישי, שעלה מבבל לארץ ישראל, ומאליו מובן שהכיר את הנוהג בשני המקומות.

ב.       אפשר כי האירוע התרחש בבבל בבית כנסת של יורדים מארץ ישראל; אפשרות זו נסמכת על דברי רב חייא בר אשי בכ"י וטיקן: 'ארפון ליה דכן אינון נהיגין גבן'.

[2] ויש להניח כי בבבל לא הכירו את המקובל הארצישראלי.