עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 83

מקבילות

ירושלמי נזיר פ"ה ה"ג דף נד ע"ב עמ' 1114

קהלת רבה פרשה ז' י"א

בבלי ברכות מח ע"א (בשינויים)

 

מקצת עדי נוסח עקיפים

ניסים גאון מסכת ברכות מח ע"א

 

סוגה

סיפור ומדרש

 

עיון קצר באגדה

עניינה של הסוגיה הוא ברכת המזון; מובאת בה שאלתו של רבי ירמיה בנוגע למי שאכל ירק (אך לא אכל פת), האם יכול לברך ולהוציא את יתר המסובים ידי חובתם. הסיפור שלהלן שולב כדי להבהיר פן הלכתי בהלכות ברכות, אך היותו של הסיפור נסוב סביב דמותם ומאבקם של רבי שמעון בן שטח שהיה חכם פרושי[1] והמלך החשמונאי ינאי שרדף אחר הפרושים פותח צוהר המשקף זווית ראייה היסטורית לתקופה. [2]

בעיקרו עוסק הסיפור ביחסי שמעון בן שטח והמלך ינאי, ורק בסיומו ישנה התייחסות לברכת המזון על ידי מי שלא אכל ולהוצאת המסובים ידי חובתם.

פתיחה

הפתיחה משמשת כרקע למתח בין המלך ינאי לבין רבי שמעון בן שטח.

מסופר כי שלוש מאות נזירים עלו לארץ, שעל פי ההלכה הם חייבים בנזירות חדשה, [3] ובתום תקופת נזירותם חייב כל אחד מהם בשלושה קורבנות.[4] עניינם הובא בפני שמעון בן שטח, והוא מצא דרך להתיר את נדר הנזירות של מחציתם בלבד.

תמונה ראשונה

שמעון בן שטח מספר למלך ינאי כי יש צורך בתשע מאות קורבנות כדי להתיר את נידרם של שלוש מאות הנזירים, ומציע שהמלך יחלוק עימו את מימון עלותם של הקורבנות, המלך הסכים. שמעון בן שטח השמיט בבקשתו את העובדה שמצא דרך להתיר את נדרם של מחצית מהנזירים, ובדרך עורמה זו נשא המלך בעלות כל הקורבנות.

תמונה שנייה

לידיעת ינאי הובא על ידי מלשין מעשה העורמה, וכי שמעון בן שטח לא נתן משלו אף לא קורבן אחד.[5] כעסו של המלך גורם לרבי שמעון בן שטח לברוח ולהסתתר מפניו.

תמונה שלישית

משלחת פרסית הגיעה אל המלך,[6] ובשיחה המתנהלת בסעודה משותפת מבקשים הפרסיים לצרף את החכם שבעבר נהנו מחוכמתו. המלך ינאי מילא בקשתם,[7] ואף הבטיח שלא לפגוע בחכם.

 

תמונה רביעית

שמעון בן שטח בא וישב בין המלך לבין המלכה, מקום המסמל את היותו חלק מהשלטון. מן הכתוב עולה כי עשה זאת על דעת עצמו ובכך שידר את היותו חלק מהשלטון, שהוא מעין לשון המאזניים בין המלך והמלכה.[8]

בהמשך הסיפור מתעלם המספר מהמשלחת הפרסית ומתמקד בשיחה שבין המלך לשמעון בן שטח, שלכאורה מתרחשת ביניהם בעת הסעודה עם הפרסיים.[9]

תמונה חמישית

המלך האשים את החכם כי התל בו בבקשתו לחלוקה בעלות הקורבנות, אך שמעון בן שטח ענה כי אין לראות בדבריו על התרת הנזירים מנדרם שקר, שכן הוא תרם מחוכמתו בתורה, והמלך תרם מכספו. על סיבת בריחתו השיב כי חיכה עד שיעבור כעסו של המלך, ועל הטעם לישיבתו בין המלך למלכה השיב ברמז כי שם מקומה החשוב של החוכמה.

כל תשובותיו נאמרו במדרשי פסוקים, ובכך הבהיר שמעון בן שטח כי תורתו אינה שלו אלא נשענת על הלימוד במקורות.

תמונה שישית

המלך מבקש כביכול לכבד את שמעון בן שטח שיאמר את הברכה על הסעודה, והוא כדי לא להכנס לעימות נוסף עם המלך וכדי להיות ישר עם ההלכה מברך: 'נברך על המזון שאכל ינאי וחביריו'. שני דברים נלמדים מאמירתו: האחד, המלך ינאי הזמינו אך לא כיבדו בארוחה במזון, אולי כי רצה לבטא בכך את כעסו או את מעמדו של החכם כנמוך משל כל שאר המוזמנים. השני, כי הברכה נאמרה באירוניה, כביכול הם שאכלו אינם יודעים לברך.

בעקבות דבריו הובא לפניו מזון, הוא אכל וברך 'נברך על המזון שאכלנו'.

ניתן ללמוד מהסיפור על המציאות בתקופת מלכות בית ינאי והקשר לחכמי הפרושים באותה תקופה, אך הסיום קושר אותו לנושא הסוגיה, לברכת המזון. מי שהשתתף בסעודה רשאי לזמן ולומר 'נברך...'. [10]

---

[1] היה כנראה הנשיא בזוג שלישי מחכמי הזוגות (המאה השנייה לפני הספירה).

[2] על אלכנדר ינאי ומלחמתו בפרושים ראו רגב איל, הצדוקים והילכתם,על דת וחברה בימי הבית השני, יד בן צבי, 2005, ירושלים, עמ' 261 – 274.

[3] ראu משנה מסכת נזיר פ"ג מ"ו.

[4] לפי חוק התורה אדם שנדר להיות נזיר (לא לשתות יין, לא לגלח שערו ולא להיטמא למת) חייב בתום ימי הנזירות בשלושה קורבנות. כבש בן שנתו תמים לעולה, כבשה אחת בת שנתה תמימה לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים. לפרטי החוק עיינו במדבר ו' א' – כ"א.

[5] שהרי כאמור, הוא מצא פתח להתיר מחצית ממספר הנזירים.

[6] נראה שהיו יחסים דיפלומטיים בין שתי הממלכות.

[7] לא ידוע אם חוכמתו של שמעון בן שטח זכורה להם משיחות מדיניות או משיחות כלליות סביב לשולחן הסעודה.

[8] אפשר כי זהו ניסוח מכוון של המספר.

[9] אין משפט מעבר בין התמונה השלישית לרביעית, ומתקבל הרושם שדו השיח בין המלך ינאי לבין שמעון בן שטח מתרחש בעת הסעודה עם הפרסיים. אך מובן כי אין זה הכרחי.

[10] לאחר הסיפור מובאת אמירתו של רבי יוחנן 'חולקין על רבי שמעון בן שטח ... מחלפה שיטתו דרבי ירמיה..'. ומובן כי הסתפק לאפשרות ברכה למי שלא אכל פת, ואילו בסיפור ברור לו שיכול להוציאם. בעל הסוגיה מיישב סתירה זו.